בסוף זה קורה בשניות, לא התהליך. רק המכה הסופית. זו שמעיפה את השאריות של התודעה חזרה לחלל. כמו להוריד את הזכוכיות שנשארות מסביב אחרי ששמשה התנפצה.
כשהאבן הראשונה עפה זה היו רק כמה סדקים , אבל עוד היה אפשר לראות דרכן. אז לא מתאמצים לבדוק אם אפשר לתקן. מי מתקן סדק…למי יש זמן לזה. חיים פה.
בסדק הבא כבר מתחילות ליפול חתיכות של השמשה. עכשיו מאוחר להצטער שלא עשיתי מיגון לשמשות מקודם. השמשה המנופצת. לאט ובטוח, היא כבר תתפרק לאט, בסוף רק צריך לבוא עם איזה מקל ולהעיף את הרסיסים שעוד נשארו.
רגע כואב, כמו שעווה שמושכת בשניה שיער מהרגליים החוצה. כמו הלחיצה האחרונה אבל ההכי כואבת,חדה,מפלחת,צורבת שאחריה הראש של התינוק בחוץ.
ככה בניפוץ הסופי של התודעה.
עכשיו רק נשארת את שעומדת מול החור. כל מה שנשאר זה לבחור אם נשארים ככה או יוצאים החוצה.
לא נשאר כבר שום דבר שיחצוץ ממה שבחוץ.
הוא יותר קרוב מאשר מרחק נגיעה ממני. הוא כאן. זה רק להעביר את עצמי בחור שנוצר ולהיות בו.
***
היא התנפצה לי כבר פעם, אני זוכרת את זה. משום מה אז הלא נודע הפחיד פחות.
***
הלכתי לחפש תודעה. תכף אשוב, כי הפעם כל התחליפים כבר נוסו.
שחיטה כשרה 
בתחילת הקריאה נדמה לי שאת מתאר את "שבירת הכלים" הקבלית. ואז התברר שאתה עוסקת דווקא בסוג אחר של יצירה, מדהים עד מה שבעליונים הוא גם בתחתונים. מאחל לך בריאה מן השבירה.
השוואה, מחמיאה. במה זה הזכיר לך את "שבירת הכלים" הקבלית?
איני מבין גדול בתורת הקבלה, אך מידיעותיי המועטות מאוד, השבירה נוצרת כתוצאה מהשפע האלוהי הזורם אל תוך הכלים, שאינם יכולים לסבול עוד ולכן נשברים – והופ, נברא העולם. רגע השבירה הוא פתאומי, אך בכל זאת די ציפינו שהוא יבוא, ראינו אותו, אך קיוונו שעוד הכלים ישארו שלמים. רגע השבירה (והמשחק הלשוני בין שבירה למשבר ראוי עד מאוד) הוא רגע כואב, אך כ"כ מבורך עד שאנו ממשיכים אותו קצת ברצוננו. הפוסט קצר אך מדוייק על כל דימוייו, למה שאכביר במילים? היטבת לכתוב.
לעולם אי אפשר יהיה לאמר שכל התחליפים נוסו, יש עוד יבשות שלמות שם לנסות. גם מה שכבר נוסה שווה הצצה נוספת ממקום קצת שונה ויש סיכוי שאחד התחליפים יהפוך להיות "הדבר" ויפסיק לתפקד כתחליף. זה מאד טבעי ובריא לבדוק כל פעם מחדש והכי חשוב אולי: לא צריך לנפץ את הישן על מנת להגיע למקום חדש. הדרך נוצרה ע"מ שנלך בה ולא ע"מ שנגיע לאיזה מקום. כל עוד שזו לא גדר תייל, אפשר לשבת עליה ולקחת פסק זמן. בהצלחה
לא הרגיש לי שעוד אפשר היה לשבת עליה.
אפשר לשבת קצת על הגדר – זה לא נח וגם קצת קשה לגדל ככה ילדים
מזכיר לי ציור עם שברי זכוכית בבית של ההורים
ואני חשבתי שתודעה בונים לאט לאט בהמון שנים – ועוד יש המון מקומות שלא הגעתי אליהם והייתי שמח להיות בהם.
כל פעם שיש אירוע מכונן (למשל משבר, ספר ישן וטוב או רעיון חדש) נוצרת פרספקטיבה חדשה ביחס לעבר – זו התודעה. כל השאר זה כנראה ילקוט הכזבים.
לקראת הפסח – אנא קבלי את הברכה שחבר סימס לי לפני שנתיים:
שיהיה לנו הכח לבחור בחירות לא רק על פני המצב הקיים כי אם לנוכח הבלתי ידוע