הפרעה אהובה

אני כבר מספיק גדולה, עשרים ושבע למען האמת. לא יוותרו לי כבר. אני לא ילדה.

אני יושבת בזמן ישיבת צוות, אני מנהלת את הצוות הזה, אני באמת מקשיבה.  בעצם  מה שעוזר לי לעשות את זה היא העובדה שאני (בזמן כתיבת שורות אלו, אגב) מפרקת מהדק לגורמים. זה נראה קצת אלים, אבל הם היו נעלבים אם הייתי גולשת בסמרטפון במקום.

הזזתי את הסמרטפון עמוק לתוך התיק, כשהתחילה הישיבה. רק בשביל לא להתפתות להוציא את ההפרעה לתוכו. אז גמרתי עם המהדק, עכשיו אני עושה צפרדע מנייר רשמי של מקום העבודה.

אני מקשיבה,אני יכולה לחזור על מה שאמרו, אני מגיבה לעניין. זה לא מספיק לאף-אחד, הם רוצים שאני אציג מישהו שאני לא. הם היו מעדיפים שאני אראה רגיל, כמו בנאדם ממוקד בלי הפרעת קשב וריכוז. אף אחד לא באמת חושב שככה אני מתרכזת . אני דווקא יודעת שאם אני אניח הכל ואשב אני לא אתמקד. המוח כבר יוציא את ההפרעה שמחפשת על מה להתלבש באיזה חלום בהקיץ, אז יגידו שאני מרחפת.

אני לא מצליחה לעבוד על המחשב בלי לפתוח רשת חברתית כלשהי, תוך כדי עבודה, אני בסוף עושה את העבודה. אני אפילו עובדת לא רע, זו רק הדרך שגורמת לסביבה להתרגז עלי. זה השוני, האופי הלא כל כך קונבנציונלי והעובדה שככה אני עושה את המיטב שלי שמרתיחה את הסביבה.

התודעה מחפשת את הדינמי, החי, הרץ, המתחלף. הריכוז מגיע רק מתוך מעיין של שפע כזה. אחרת הכל מתפרש לתודעה כשעמום. ההפרעה דווקא נעימה לי. היא מביאה אותי לחשיבה ייחודית יותר, מקיפה יותר. נחמד לי איתה היום. למדתי לאהוב את היתרונות שלה.

אני לא רוצה מוח רגיל וממוקד.אני לא רוצה לחשוב רק על דבר אחד בכל פעם לסיים איתו ואז לחשוב על הבא. הבלגן הזה קוסם, עשיר, מלא שפע של רעיונות.

לפעמים אני רוצה קצת שלווה, כזו שתעטוף, תשקיט רגע את הסערה. כשהיא באה היא משעממת אותי נורא מהר, אני לא בנויה להתעטף בה. היא בשבילי כמו המעיל היפה  שיש לכל בחורה בארון, זה שפעם קנית אבל השארת תמיד תלוי בארון כי אין לך מה ללבוש איתו והוא בכלל לא הסגנון שלך(זארה, צמר ורוד בהיר, במקרה שלי).

היא תמיד סיבכה אותי כילדה, תעודות על תעודות שמלאות ב"פטפטנית", "לא מרוכזת", "מפריעה", "מוסחת בקלות". לכי תסבירי להם שתמיד שמעת והקשבת…הרי למדת, הרי הצלחת בסוף.