פוסט אורח: הדרת ביקורת

 

מאת: אריה ירושלמי

המון דיו נשפך בשבועות האחרונים על נושא "הדרת נשים". זה התחיל בהוקעה של כל הציבור "הנאור" בישראל נגד ה"חשכה" החרדית. ואז הגיעה הביקורת החרדית  מנגד – "אתם צבועים" ,"גם אצלכם יש 'הדרת נשים'", "תראו איך 'אתם' מחפיצים את הנשים שלכם" וכו'. או במילים אחרות – מי אתם שתבקרו אותנו??

ואנחנו בהיותנו שמאלנים טובים, התחלנו להכות על חטא, להיות אפולוגטיים – באמת יש צורות שונות של הדרה גם אצלנו. מי אנחנו שנשפוט? למה אנחנו מכלילים? איזה אנשים רעים אנחנו! שנתבייש (כמו שדורש הצדיק אמנון לוי בטורו)!!

אז גבירותיי ורבותיי, החלטתי לשים לזה סוף, לפחות אצלי. ובכן – אני שונא את דרך החיים החרדית. זהו. אמרתי את זה. ומיד אסביר.

אני חזרתי בשאלה בגיל 16. האמת אפילו קצת לפני, אבל בגיל 16 עברתי מישיבת בני עקיבא רעננה לאחד התיכונים הממלכתיים בעיר. הישיבה עצמה עזרה לי עם זה, כשהם החליטו להיפרד ממני כי "דרדרתי את האחרים רוחנית" או משהו בסגנון. מה שקרה אחרי זה הוא תהליך של שנים שבו ניתקתי את עצמי לאט לאט מהדת שנכפתה עליי. השלתי מעצמי את הסממנים הדתיים, התחלתי לאכול לא כשר בפעם הראשונה בחיי. והתחלתי לשנוא את הדת. החלטתי שהיא השורש לכל הרוע בעולם.

שנים שנשארתי סגור מאוד לכל אופציה להתקרבות לדת, בגלל שפחדתי, פחדתי מאותו הגורם שניסה בכוח להכניס אותי לרובריקה שלא התאמתי אליה. שכשבאתי ושאלתי – מדוע אסור ככה או אסור אחרת, קיבלתי תשובה סתומה או נזיפה על עצם התעוזה לחשוב מחשבות כה פסולות. סיפרו לי שחילונים מושחתים מוסרית, שאם אפסיק לשמור שבת אחת ואראה שהשמיים לא נופלים, יהיה קשה להחזיר אותי לתלם. ניסו בכח להשאיר אותי במערכת – אפילו כשהעיפו אותי מהישיבה הנ"ל בשל היותי "מאותגר רוחנית", עדיין ניסו לדאוג שאגיע לישיבה אחרת. שחלילה לא אתפקר.

היום אני מרגיש את עצמי מתקרב שוב אל היהדות, לאו דווקא לשמור מצוות, אבל לפילוסופיה, להיסטוריה, לתרבות. היא יפה ומרתקת בעיני ואני מרגיש שהיא חלק בלתי נפרד ממני. מה השתנה? היום אני מרגיש שאני יכול לגשת לנושא בתנאים שלי. לא מתוך פחד. לא מתוך חשש לחשוב על האלטרנטיבה הנוראה. נתתי לעצמי לחיות את האלטרנטיבה, בלי פחד, והבנתי שחסר לי משהו. הבנה אישית, אמיתית, לא מתוך כפיה, מתוך רצון.

אז מה החטא הגדול של החברה החרדית? במילה אחת – קולקטיביזים. הרעיון (או יותר נכון, האשליה) ש"ציבור שלם" הוא מקשה אחת, "כולם שפה אחת ודברים אחדים" – כולם מאמינים בערך באותם האידיאלים, כולם קדושים, כולם טהורים, כולם סטרייטים, כל הנשים שמחות לשבת מאחורה וכו' (למעט כמה ממורמרות). זה שקר גדול, שלנו, בחברה החילונית, אסור להאמין לו.

בחברה החרדית, יש כנראה אחוז גבוה של אנשים שדרך החיים מסתדרת להם מצוין. הם אוהבים את העיסוק האינסופי ביידישקייט, הם סטרייטים, הם רוצים לחיות חיים מסורתיים, זה פשוט מתאים להם. ואין בזה כל רע. יש לי משפחה חרדית והם אנשים מקסימים.

הבעיה היא במיעוט הנותר – הומואים, נשים בעלות דעה, או סתם אנשים שלא מרגישים דתיים, ומרגישים חנוקים בתוך המסגרת החרדית. האנשים האלו מוקרבים בשם הההגמוניה החרדית. הם נדחקים לשוליים. מזלזלים בהם, מוכיחים אותם, גורמים להם להבין שהרגשות שלהם "מוטעים" ושהם צריכים לחזור בתשובה. כלומר – שהבעיה אצלם.

האנשים האלה סובלים, והם קיימים, ואסור לנו לסייע ל"תדמית החרדית" ולהעמיד פנים שהם לא. החברה החרדית חונקת את האנשים האלה והם משוועים לעזרה שלנו. של דומיהם. אנשים שמבינים אותם. שאמפתיים אליהם. שרוצים לעזור.

תגידו מה שתגידו – אבל בחברה החילונית לפחות יש הכרה בסיסית ב"אינדיבידואל". עזבו אותי ממקרה הקיצון של  "אני ובלתי עוד". אני מדבר על ההכרה הבסיסית שאנשים הם שונים אחד מהשני. ושזה בסדר. ושזה מותר. זה לא קיים בחברות סגורות כמו החברה החרדית.

השיטה של "גם אתם צבועים", "ראיתם איזה בחורות מופקרות יש בגיא פינס וכו'": נועדה לגרום לנו לקחת צעד אחורה. להתבייש. לעשות חשבון נפש. למה מה קרה?! אסור לבקר? למה אנחנו, החילונים, משתפים פעולה עם קשר השתיקה החרדי? האם בכך אנחנו מכבדים אותם? האם בכך אנחנו מראים את ה"נאורות" שלנו?

ה"דוברים" של החרדים מנסים ליצור מצג שווא לפיו הם אנשים שונים במהותם ממנו. אבל הם לא. ילד חרדי יהיה הומו באותה הסבירות שילד חילוני יהיה כזה. ובגיל ההתבגרות כשהוא יגלה שהוא לא מפסיק לחשוב על החיוך האלוהי של מוישי או של מנחם מנדל, הוא יעשה הכל כדי להדחיק את זה. כדי לחזור בתשובה! הוא יחשוב שהבעיה נמצאת בו! אבל הבעיה היא בשקר שיש קבוצות הומוגניות של אנשים!

חשוב לי לומר שאני לא שונא חרדים. את הפרט החרדי אני אוהב כמו כל פרט אחר. אבל הפילוסופיה החרדית, המכלילה, המבטלת את השוליים, אותה אני שונא ומרגיש צורך עז להתנגד אליה.

מה עלינו לעשות? אני לא מאמין שלעלות על אוטובוס חרדי ולעשות פרובוקציות עוזר במשהו, אבל אני בטוח שלדבר ולבקר (בגבולות הרציונאל ובלי התלהמות מיותרת) לא מזיק. בעיני חשוב לנסות להכיר וללמוד להוקיר את החברה החרדית. היא פה לתמיד, והיא הולכת וגדלה לידינו. הגיע הזמן להכיר גם את האנשים המגוונים והנפלאים שנמצאים בתוכה. אבל גם – לחשוף עוולות בתוך החברה החרדית ולדבר עליהן בלי פחד (כמו שאנחנו עושים, או לפחות שואפים לעשות, בחברה שלנו).

בפעם הבאה שחרדי או כל אחד אחר אומר לכם – "אתם אנטישמים!", אל תיבהלו, אתם יודעים שאתם לא אנטשימיים. תסבירו לו שאין לכם דבר אישי נגדו, שאתם לא מבטלים אותו, וזה שיש לכם ביקורת כלפי החרדים לא אומר שאתם חושבים שהם כולם מפלצות חלילה. אתם יודעים שהמציאות היא לא שחור-לבן, ואתם לא חושבים שאתם טובים מהם. פשוט יש לכם גם מה להגיד. הם אולי לא רגילים לביקורת, להם אסור לבקר את המנהיגים שלהם (לפחות לא בפרהסיה). לנו מותר. זה אולי יכעיס את פרנסי המגזר (כמו גם אנשים רבים ש"ההסדר הנוכחי" טוב להם) אבל יש פרטים רבים בחברה החרדית שמאוד יודו לכם. תחשבו גם עליהם.

הכותב עבד בעבר בערוץ 10. כעת מחפש את עצמו בכל תחומי החיים.

7 מחשבות על “פוסט אורח: הדרת ביקורת

  1. הפוסט הזה נראה כמו גיבוב לא מגובש של מילים.
    מצד אחד אתה אומר שאתה נגד הקולקטיביזם החרדי, אבל אתה לא מוכן להודות או להכיר בעובדה שלא כל החרדים לוקחים בו חלק. בעצם אתה מכליל.
    "אצלנו בחברה החילונית יש הכרה באינדבידואל", אבל בתנאי שהוא לא חרדי.
    מצד אחד אתה אומר שאתה לא שונא את הפרט החרדי אבל מצד שני אתה שונא את "הפילוסופיה החרדית". שזה במילים אחרות אומר שאתה שונא את אורח החיים החרדי ואת החרדים כציבור.

    • כנראה שפספסת את השורה הזו:

      "חשוב לי לומר שאני לא שונא חרדים. את הפרט החרדי אני אוהב כמו כל פרט אחר. אבל הפילוסופיה החרדית, המכלילה, המבטלת את השוליים, אותה אני שונא ומרגיש צורך עז להתנגד אליה."

      מתגובתך משתמע לי שלא קראת את הפוסט הנ"ל עד הסוף לפני שגיבשת את דעתך.

      • מתגובתך נראה שלא קראת את תגובתי כלל שכן ציטטתי את השורה המדוברת.
        שבוע טוב.

    • מזל שיש טוקבאקיסטים כדי לתרגם לנו את שפתו המתעתע של המחבר. אחרת איך הינו יודעים שבעצם מדובר באנטישמי שונא אדם ויהודים בפרט?
      מזל שציינת שמקודם מישהו כנראה בקש ממנו להכיר בעובדה שלא כל החרדים לוקחים חלק בקולקטביזם ושהוא סירב, כי לא היה זכר לפרט הלא רלוונטי ולא בקונטקסט הזה בכתבה לכאן או לכאן.
      ומזל שפרשת לנו את "שונא פילוסופיה חרדית" כשונא אורח חיים וציבור חרדי- למרות שלאורך הכתבה המחבר חוזר ואומר כמה שנראה לו חשוב שציבור החילוני יכיר את, ולהוקיר בציבור החרדי. לו היית נמנע לציין זאת היינו עלולים לחשוב שיש למחבר גישה פתוחה ומכבדת כלפי אנשי הציבור החרדי למרות ההסתייגות הקשה שלו לאספקטים מסויימים ממנו (שאינם כוללים את היותם שומרי דת ישראל).

      • לכתוב "אני אוהב את הפרט החרדי" ומצד שני להצדיק את ההסתה המוגזמת שמופנית נגד כל הציבור החרדי, ולהוסיף עליה הכללות נוספות? משום מה אני לא קונה את אהבת החינם הזו.
        נהנית מהפוסט? תכתוב את דעתך. אולי אשתכנע.

  2. ברצוני להתחיל בכך שאודה למר ירושלמי על הפוסט הנאור והכתוב היטב.

    אני מוצא את עצמי מזדהה עם חלק ניכר ממה שרשום. אומנם מעולם לא הייתי חרדי,
    דתי, או מסורתי, וגם לא הגעתי מרקע כזה – אך גם אני הרגשתי מוקע מן הדת בגלל שהעזתי
    לחשוב באופן עצמאי. אומנם אני שונא את הקולקטיביזם הנ"ל, אך גם אני אינני שונא את הציבור החרדי.
    יש לי בעיה עקרונית עם כל אדם אשר משייך את עצמו לקבוצה מסויימת (דת, צד פוליטי, מועדון כדורגל),
    אשר לא מוכן לקבל את העובדה שיש כאלו שחושבים אחרת ממנו ומהמגזר אליו הוא משייך את עצמו.

    רק בגלל שמישהו חושב אחרת ממך, או חי סגנון חיים אחר משלך – לא אומר שהוא טועה, או כופר. ככלל,
    אני מאמין שכל עוד התנהגותו של אדם לא פוגעת באחר (פוגעת פגיעה פיזית או נפשית מהותית ולגיטימית),
    אזי יש לאותו אדם את הזכות להאמין במה שרק חפצה נפשו, ולעשות ככל העולה על רוחו במגבלות הטעם הטוב.

    אך כאשר אני מסתובב בעיר בה גדלתי בצעירותי (רעננה), אני נתקל ב-2 סוגים שונים של תגובות מצד הקהילה הדתית האורטודוכסית בעיר כלפי הקעקועים שמעטרים חלק ניכר מפלג גופי העליון: ישנם אלו אשר פונים אלי בנימוס ושואלים אותי אם אני מעוניין להניח תפילין. להם אני תמיד עונה בחיוך ובנימוס, שאם אעשה כך – לבטח אטמא את תמשמישי הקדושה שלהם. בכל פעם שאני עונה באופן כזה, התגובה שאני מקבל היא צחוק, ובמרבית המקרים נאמר לי שאין לי מה לדאוג. במקרה כזה, אני מניח את התפילין, ומנהל שיחה מאוד מעניינת ותרבותית עם האדם שמולי.

    המקרה השני, הוא אלו אשר מכסים את עיני ילדיהם אשר מתוך סקרנות בוחנים בעיניהם את הקעקועים הנ"ל.
    בשני המקרים שאני מתאר, יש מן המשותף.

    במקרה הראשון, פונים אלי בכדי לעזור ולקרב אותי למצוות. ובעוד שאני מבין את הכוונות הטובות שעומדות מאחורי המעשה, ומכבד אותן – יש בהן מן היומרנות אשר טוענת (פירוש שלי) שסטיתי מדרך הישר. אני חלילה לא טוען כנגד אלו אשר בליבם הכוונה היא טובה וטהורה – אלא כלפי אותו קולקטיביזם שמלמד את האנשים הטובים האלו מגיל צעיר שאני תינוק שנשבה.

    המקרה השני סך הכל מעיד על אותה תסמונת היען. מה שלא אמרתי אף פעם לאלו המכסים את עיני ילדיהם, הוא מה שתמיד עובר לי בראש באותם הרגעים: גם אם תסתיר את הקעקוע מעיני הילד, יום יבוא והוא יראה בכל זאת את מה שניסית להסתיר. ומה אז? מה אם יבוא היום והילד יחליט בעד עצמו שגם הוא רוצה? האם תוקיעו אותו? האם תאשימו אנשים כמוני (מקועקעים)? או האם תבינו שורש הבעיה נעוצה בכך שאתם בעצם מקדמים שנאת חינם?

    כן כן, שנאת חינם.
    אותה שנאת חינם שהקולקטיביזם החרדי טוען כנגדה, היא אותה שנאת החינם אשר הוא מקדם,
    כאשר הוא מגדיר אנשים כמוני כתינוקות שנשבו, וכאשר הוא מחשיב נשים כטמאות משום התהליך
    הביולוגי הבלתי נשלט שקורה להן פעם בחודש.

    אתה יכול לנסות להאיר את עיניהם כאשר נקרית בדרכך ההזדמנות,
    אך לצערי אריה, במרבית המקרים – אי עם מי לדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s