היי אתם, לאומה כבר תרמתם?

נאספתי אל אבותיי בשיבה טובה, הנה אני בבית דין של מעלה. המלאך האחראי מציג את הטבלה הבאה:

מספר הצאצאים שיהיו למייסדי המשפחה בהגיעם לגיל מאה (הטבלה פורסמה במדור "רביבים" של הרב אליעזר מלמד בעיתון "בשבע"):

גיל הנישואין

שמונה ילדים

שבעה ילדים

שישה ילדים

חמישה ילדים

ארבעה ילדים

שלושה ילדים

21

774

608

464

224

150

89

22

598

459

328

166

99

54

23

515

394

272

150

89

44

24

423

344

249

136

84

40

25

376

315

238

120

80

39

26

280

246

202

102

74

39

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7869

מלאך א: כמה ילדים הבאת?

מלאך ב: כמה נכדים יש לך?

מלאך א: תני לראות כאן. התחתנת בגיל הנכון, ייאמר לזכותך. אבל מה זה? רק שלושה ילדים? איזו מן יהודיה את?! במקרה הטוב יש לך 87 צאצאים עכשיו, אם רק היית תופסת את עצמך בידיים יכלו להיות לך כבר 774!

מלאך ב: ת'כלס את כישלון טוטאלי. מיד גלגול נוסף. שלא תחזרי לכאן אם לא עשית לפחות 8 ילדים – לתפארת עם ישראל…

טוב, הגיע הזמן לפתוח את הנושא ולשים את זה על השולחן.

כשרבנים, מחנכים, מחנכות ורבניות מדברים על נישואים בגיל צעיר ,זה יושב על שיטה שלמה ומובנית.

שיטה? שיטה זו לא מילה שמסתדרת עם עניין כל כך משמעותי בחיי אדם כמו נישואים, או שבעצם גויסנו לכל החיים ורק שכחו לספר לנו שאנחנו בצו שמונה לעתיד האומה.

חברה, כל חברה בנויה על הגמוניה. החברה הדתית לאומית תמיד ישבה על איזושהי גדר, חלק עם נטייה לכיוון החרדי וחלק יותר מחובר וקשור להוויה הכלל ישראלית, אבל תמיד במתח האמצע.

בשנים האחרונות, מפולת של מאמרים תורניים על גילאי נישואין, תורף הבעיה למרבית "תחלואי החברה המודרנית"- כן , חתונה, ורצוי איפשהו בין 19 ל21.

ולבנים 23, 24… כי הם מתבגרים יותר לאט וכל זה. רווקות מאוחרת- בעיה לאומית, קשה , כואבת, בעיקר קוראת תיגר על השיטה שלנו כידוע.

אז מה קורה אצל הרבה זוגות במגזר שמתחתנים צעירים: מתחלים ללמוד מקצוע, לחץ לסיים תואר בזמן מאידך ולחץ להתפרנס, זה השלב בו כנראה גם יהפכו למרבה השמחה להורים צעירים לילדם הבכור.

עכשיו בואו נראה אתכם, הורים, עובדים , לומדים בני עשרים וקצת מסתדרים עם העולם.

אהה, לא אמרו לכם שההורים היו אמורים לעזור לכם?… טוב שכחו, את זה לא לימדו בישיבה/מדרשה/אולפנא, אופס.

לא, כי בדור של המחנכים והרבנים שאמרו לכם את זה, אי שם בשנות השבעים ,כשהם היו בחורי ישיבה צעירים ונישאנו לסטודנטיות צעירות אז ההורים עזרו. בטח אין קשר לזה שהם עצמם היו מן מיזרוחניקים כאלו של פעם והביאו רק שלושה ילדים.

אבל העיקר השיטה, השיטה עובדת.

אז לפי מה עובדת השיטה? ככל שתתחתן צעיר יותר תקבע לך מסלול חיים קרוב יותר למוסדות חינוך בהם למדת, משמע- הצלחה חינוכית מרשימה. ככל שתתחתן צעיר יותר, תתקשה יותר לפרנס משפחה, הסיכוי שבמצב כזה תהיה מסוגל לשנות משהו באורח החיים שלך הולך וקטן. אתה כנראה תיסגר בתוך חברה שיותר ויותר דומה לך, כי יהיה לך קשה להתמודד עם מורכבויות-הן יעוררו בך משהו שתעדיף לחנוק ולא להתמודד איתו. יהיה לך קושי-תוכל תמיד לטפול את זה על "החברה המערבית" השטוחה והנבובה שלא נותנת לך לחיות את חייך. ככל שתתחתן צעיר יותר הסיכוי שלך להשכלה ילך ויפחת, אז ככה כנראה גם יצליחו לשכנע אותך להמשיך ולדבוק באורח חיים כזה ולגדל עליו את ילדייך.

שיטה יעילה, בעיקר כדי ליצור הון פוליטי והשפעה על המציאות הישראלית. גדל לך עדר ענק שמנהל אורח חיים שלא מאפשר לו מימוש ובחירה אמיתי, הרי לך מתכון מנצח להשגת השפעה ושלטון. כמה שהעדר יהיה כבול יותר, לחוץ יותר, כפוי יותר- ככה זה יעניק כוח רב יותר למי שמנהיג אותו.

נצא רגע כולנו מתוך נקודת הנחה שמדובר עדיין באוכלוסיה עם אחוז גירושים נמוך, בואו נחשוב למה?

מי יכול להתגרש כשיש לו ארבעה או חמישה ילדים בטרם הגיע אפילו לגיל ארבעים?

מי יכול להתגרש כשעוד בעודו נשוי הוא בקושי יכול היה לפרנס משפחה, קל וחומר כגרוש.
מי יכולה להתגרש כשלא עלה על דעתה לפתח לעצמה קריירה סבירה שתאפשר לה להתפרנס בכבוד, הלא היא אם לשישה או שבעה ילדים.

מי יכול להתגרש כשהוא לא רכש מקצוע שיאפשר לו לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית, לבד, בלי משכורת נוספת, בלי עזרת הורים?

מי יכול להתגרש כשהוא יודע ששמו הטוב תלוי מעתה בחסדיהם של שדכנים כאלו או אחרים, ואלו למרבה הצער לא יעשו איתו את החסד הזה לאחר הפרה כה בוטה של השיטה.

למה רווקים מאיימים עליה כל כך?

כי הם, בעצם אי הנישואים שלהם עד היום, קוראים על זה תיגר. " אני לא אתפשר, ואחיה חיים שאני לא רוצה כדי שזה יסתדר לכם עם השיטה".

מה שיטה כזו מתחזקת בעצם?

מספרים, מספרים גדולים, עתיד הדמוגרפיה, ליצור כוח.

עובד?

מאחורי הסטטיסטיקה הזו יש אנשים, מי שנפגע משיטה כזו ספק אם ימשיך בה. קרוב לוודאי שתקרוס לתוך עצמה בעוד היא מותירה הרבה נפשות פצועות, ילדים מוזנחים, מבוגרים מתוסכלים ורבנים ומחנכים שיתהו "במה כשלנו".

איפה הכשלים?

הכשל נעוץ במחשבה ,כאילו אפשר, לשכנע נשים בעשור השני של המאה ה-21 שהמימוש העצמי שלהן מסתכם בלהיות רעיה ואם. כי כמה שינסו לשכנע אותן הרצון לעצמיות יתפרץ בסוף. רצון לעצמיות הוא איום על כל שיטת חשיבה ואורח חיים כזה.

כשל נוסף נעוץ,בזה שממשיכים למכור לצעירים שמה שחשוב בבן-זוג פוטנציאלי אלו ערכים משותפים, דעות, אידיאלים ושרגש הוא יועץ רע לבחירה מהסוג הזה. אז ממשיכים לייצר זוגות פזיזים ואומללים ולאמלל את מי שלא מקבל את זה על עצמו ולטפול עליו שהוא "בררן" או "מפונק".

הכשל העיקרי, אף ילד לא יחווה את אלוהים כשהוא מרגיש, גם בלי שאומרים את זה בגלוי, שכל ההתנהלות סביבו היא בכפייה. בהכפפת היצר, הטבע האנושי, המאוים, התשוקות, היצירה והרוח לשיטה מסרסת ומשתקת.

מי נעלם פה?

נעלמה הציונות הדתית, זו שהייתה לה בשורה חדשנית לעולם היהודי, זו שרצתה להשתלב במרחב, להשתלב במציאות, להיות טבעית ולא זרה לה.

ברור לי שיגידו שזה הבעת דעה, לא מחייב אף אחד, אבל לרבנים שמביעים עמדה יש השפעה קצת יותר מהותית על הלך הרוח הציבורי. כל מי ששייך לקבוצה רוצה להיות "בסדר" על פי כללי אותה הקבוצה, אם את לא עומדת בטבלה אז מה יהיה?…

נכון לא תקבלי עונש, אבל את כבר "לא בסדר", וכבר יש לך שיבוש בסדרי העדיפויות. בטח גם יש לך בעיות באמונה, אחרת איך את לא נלהבת כולך למלא את יעוד הרחם הבלעדי שלך.

את כבר דתייה סוג ב', מקסימום אם היית מצטיינת במצוות אחרות נגיד עלייך :"למרות שהיו לה רק שלושה ילדים היא הייתה ממש אישה צדיקה."

כמאפשרים בחירה אמיתית, חושפים למידע שייצור שיח אמיתי ,חופשי מלחצים, לא אמורים לכתוב דבר כזה:
…"כאשר הזכרתי את הטבלה הזאת, התעוררה תרעומת בקרב נשים "פמיניסטיות" שטענו שיש בפרסומה משום התערבות בוטה בהחלטה שצריכה להיות של הנשים לבדן, כמה ילדים הן עצמן רוצות ללדת. והכנסת גיל הנישואין כגורם משפיע יגרום בעקיפין לכך שנשים יתחתנו מוקדם יותר, ועל ידי כך לא ירכשו לעצמן מקצוע מכובד שיאפשר להם להתחרות כשוות עם הבנים. ויש שטענו שטבלה זו היא אחת הדרכים המתוחכמות שעל ידם "הרבנים" הופכים את הנשים לבתי חרושת לילדים, למען התורה, העם והארץ, תוך התעלמות מאישיותן.
מובן שאין בכוונתי ללחוץ על אף אשה ללדת יותר מכפי שהיא רוצה, אבל נדמה כי ראוי שכל אשה תתכנן לעצמה את חייה כאשר מירב העובדות גלויות ומונחות לפניה."

כשמנסחים את זה ככה, הבחירה כבר אמורה להיות "מובנת מאליה". כאמור, מיותר לציין שכל הקשיים שתוארו במאמר הציגו את "אותם הורים" שנתקלים בקשיים עקב משפחתם מרובת הילדים, כשאשמים, לא חלילה ההדרכה ההלכתית שלא רואה את הקשיים בעין מציאותית. הוא אפילו לא טורח לענות לביקורת, כאמור – זה הרי ברור מאליו.

קשיים הם לגיטימיים, הם לא תוצר של אנוכיות. הם תוצר של מצב הנתונים הטבעי של האדם. כשמציגים עמדה על חצי עמוד ואת הקושי בפסקה אחת ברור לאן נושבת הרוח.

ניתן לבוא ולומר עכשיו "מה הבעיה, שכל אחד יחליט בעצמו". אם זה באמת מה שאנשים היו עושים, אם היה שיח שמאפשר החלטות עצמאיות מבלי שהמחיר עליהן יהיה סוג של נידוי והדבקת תווית של "דתי סוג ג'" בטח לא היינו נתקלים בסוף המאמר של הרב בשאלה הבאה:
"לאור האמור לעיל, נראה כי עיקר ההחלטה על המשך התפתחות המשפחה מוטלת על בני הזוג, ובעיקר על האשה בהתאם ליכולתה הנפשית והפיזית, מדוע אם כך, יש לעשות שאלת חכם, ומדוע אני כאשה צריכה לחשוף את רגשותיי בפני אדם שהוא זר לי לחלוטין, כאשר בעצם השיקולים נתונים בידי? האם לא ניתן לסמוך על החלטות בני הזוג בנוגע למשפחתם?
רב תודות. מ. בת 25.

תשובה:
דווקא מפני שהנושא מורכב מכל כך הרבה שיקולים, יש ערך להתייעצות עם רב. לגבי השאלות ההלכתיות יש לברר מתי מותר למנוע הריון ומתי אסור, והדין תלוי בשאלה אם כבר יש להם בן ובת, וכן כמה זמן עבר מהלידה הקודמת. ואם יש מחלות וכדומה. השאלה השנייה היא: כיצד מונעים הריון לפי ההלכה. ובזה ודאי שצריך לדעת את ההלכה. ומי שאינו תלמיד חכם, צריך לשאול רב.
בנוסף לכך יש לשקול היטב את הצדדים הערכיים והמוסריים, וכדי להגיע להחלטה טובה, למשפחות רבות כדאי מאוד להתייעץ עם רב. אמנם רצוי שזה יהיה רב שמכיר היטב את בני המשפחה, כי הוא יוכל לתת את העצה הטובה ביותר. אבל גם אם אינו מכיר, אם יש לו נסיון, הוא בדרך כלל יכול להוסיף תובנות חשובות. ויש כאלה שאינם זקוקים להתייעצות. ויש שחושבים שאינם זקוקים להתייעצות, וכשיגיעו לגיל מבוגר, כשכבר לא יוכלו לשנות דבר, יתכן מאוד שיחזרו בהם, ויצטערו על שלא התייעצו."

(נלקח מ: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7869)

כל מי שפעם שמע תשובה כזו יודע בדיוק מה זה עושה. איך זה מגמד אותך, מכניס אותך לסד לחצים , כזה שמאיים על תחושות השייכות והגדרות הכי בסיסיות שלך.

פרסום של טבלה כזו,הוא סוג של השלטת שיטה מדכאת שמונעת צמיחה וגדילה. ממי היא מונעת? מחברי אותה קהילה עצמה, שאלו הן פני ההנהגה שלה.

למי מתאימות טבלאות ילודה ועידוד דמוגרפי בשביל העם והארץ?

לחברה ששכחה את האדם, את נזר הבריאה כולה, את זה שגם צריך בסוף להגשים הכל.

ואני אעדיף לנצור לשוני מלהזכיר איזה חברות שכחו שיש אדם.

20111202-004050.jpg

למה (כנראה) כבר לא יהיו לי עוד ילדים

אקדים ואומר, אני מסייגת מראש את הדברים שלי למרבית המשפחות מרובות (ברוכות אם תתעקשו) הילדים שעד כה נתקלתי בהן.

אני גרה עדיין, ביישוב ביו"ש, אז ראיתי מספיק, די הרבה למען האמת.

אני יודעת שיש את היוצאים מן הכלל שמגדלים משפחה מדהימה עם כמות ילדים דו ספרתית, הכרתי גם משפחות כאלו, מיעוט ספור. מיעוט לא מייצג.

אבל אני מסייגת מראש שיש מי שמצליח לעשות את זה טוב, יש מי שנועד באמת כל כולו לגדל ילדים.

התחתנתי בגיל עשרים, מרשים משהו. האמנתי ורציתי באמת ובתמים בית של עשרה ילדים לפחות.

עם לידת בני בכורי, הבנתי שזה לא כל כך פשוט כמו שהתאמצו לתאר באוזני. זה היה אולי הג'אגלינג הכי מטורלל שעשיתי בחיים שלי, לתמרן בין תינוק בית ולימודים. לנסות לעשות את זה באופן כזה שהתינוק יקבל הכי הרבה.

הכי הרבה תשומת לב, אהבה, הבנה, מילוי צרכים. לדעתי בזה הצלחתי.

הפכתי לבנאדם טכנוקרטי מאוד, קר, מתפקד, ממלא צרכים של תינוק, של בעל, של ציפיות של חברה.

הבכור בן שנה, הריון שני. לא,לא היה מה לדבר על מניעת הריון. כי אין עדיין פרו ורבו. לא לימודים זה לא תירוץ, רצון להשקיע בילד שכבר מגדלים זה ממש לא תירוץ. זוכרת הכל לפרטי פרטים, שאלנו את הרב. היינו אצלו יחד.

לשניות בודדות האמנתי שכל מה שהוא אמר היה נכון, שזה באמת יעזור לי להתגבר על הפחד.

לפני לידה שניה, לחץ. פחד. לא יודעת איך אני אסתדר, בקושי נשמתי וכבר אני אמצא את עצמי עם שני ילדים.

בקושי נושמת, בקושי מתאוששת, תסתדרי. כבר ילדת זה לא חדש לך.את לא מרכז העולם, את ילדה גדולה, תסתדרי.

התאוששות, התאפסות. תור לרופא נשים. מרשם לגלולות. יש דווקא "אישור" מהרב כל עוד אני מניקה.
שנה, סיימתי להניק.

מחליפה סוג גלולות, לוקחת בסתר. כבר אין לי אישור. אין עם מי לדבר. שני בנים, זה לא פרו ורבו.

לא מבינים אותי. אני בכיינית, אני מפונקת, אני מרוכזת בעצמי, אני אגואיסטית.

מן יצור כלאיים כזה, יושבת על הגדר לא פה ולא שם, בלי סדרי עדיפויות "נכונים". את לא ראויה לבוא בקהל כל עוד התודעה שלך מקולקלת כל כך.

תתחזקי באמונה, תתחזקי במצוות. אז לא תחשבי שקשה לך, כי לא יהיה לך קשה, תחשבי את הדבר נכון והכל יסתדר.

לא בכוונה, הריון שלישי. אולטרא סאונד ראשון-גאולה. זו בת. יהיה פרו ורבו.

שבה מנוחה לנפש, הנפש כבר שכחה איך זה מרגיש. איך מרגיש בלי לחץ מעיק בחזה שעולה לצוואר שגורם לרצות להקיא בלי סיבה ברורה. הנפש שכחה איך זה שתפילה נענית, איך זה שהמציאות מתגמשת אליה גם.

הנפש שכחה שיש גם שמחה. שיש לאן לשאוף. שיש לה מקום להתרחב לתוכו.

הגוף כבר שכח שהוא לא רק מספק צרכים. עוד מעט יזכירו לו שוב, בינתיים קצת חופשי.

את הלידה השלישית חוויתי כבר אחרת, בלי לחץ, מתח, חרדה. רק שחרור, רק שמחה, רק רצון.

נראה לי מוזר כ"כ היום שאני חווה אותה כפעוטה מדהימה בת שנה ושמונה חודשים שאת השלב המדהים הזה פספסתי תמיד כי כבר הייתי בהריון מתקדם. כי הראש כבר היה במקום אחר.

אני יודעת שהבנים מדהימים, משגשגים, מטופחים ושאני עושה כמיטב יכולתי, תמיד אפשר יותר.

השיטה היא כשלון. היא מתאימה לבודדים, לא יכולה להינתן כהלכה לרבים.

הילדים הם היוצא דופן. אחרי הבת השלישית נעצר הסחף אל אלוהי הילודה.

אני גומרת את עצמי כדי לשחק איתך, לדאוג שיאכלו אוכל ביתי איכותי, לנקות להם את הראש מכינים, לקחת אותם לטיפולים ורופא אם צריך כשצריך.

אני רואה אותם כמכלול וכשלם כי עצרתי את השיטה מבחינתי.

אני רואה את החברים שלהם מסביבם, כולם רוצים לשחק אצלינו כי הם מרגישים חום שחסר בבית שלהם.

כי קשה לתת חום ולספק צרכים של שישה או שבעה ילדים צפופים בהבדלים של שנה וכמה חודשים אחד מהשני. קשה לראות ככה צורך אינדיבידואלי של ילד.

כולם מודעים לקושי הטיפולי השוטף, אז ממציאים שיטות. אז מחליטים שזה סביר והגיוני (וגם בריא להתפתחות) שילדה בת עשר תהיה אחראית באופן קבוע לקחת את האחים הקטנים שלה מהגן. כי לא צריך ילדות, כי לא צריך לשחק, כי לא צריך לגדול לבד. אפשר להאיץ בהכל. ממילא כולנו כלי לאלוהי הילודה.

אפשר להגיד בלי בושה לאם שמתלוננת באסיפת הורים בגן על כך שהורים לא מנקים כינים "מה, את חושבת שיש לי זמן לבדוק שבעה ראשים כל יום".

נכון, אין זמן. אבל הבאנו שבעה ילדים והצלנו את הדמוגרפיה, וקיימינו והידרנו בפרו-ורבו.

מאחורי זה יש ילד שסובל מראש מלא כינים, שלא מקבל את הטיול הרפואי הכי טוב שאפשר, שאף אחד לא יקח אותו לקלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק אם הוא יצטרך כי אין זמן, שיגדל בין האחים שלו שיגדלו אותו כי יש לאמא שלו תינוקות לטפל בהם, שלא ימצא את המקום שלו בעולם כי תמיד צפוף, כי תמיד מחכים כבר לילד הבא.

מאחורי הדמוגרפיה יש ילד שאף מבוגר לא נהנה ממנו, כי אין לו זמן. הוא חי מתשומת לב של אחים אם הם יכולים לתת לו. מאחורי זה יש ילדים די קטנים עם אחריות די גדולה.

מאחורי זה נוצר פרדוקס מטורף שככל שיש יותר ילדים, יש יותר צורך בנוכחות הורית צפופה אבל גם הכרח  לעבוד יותר שעות כדי להכניס יותר כסף.

מאחורי זה יש בחורה בת עשרים ושתיים שעומדת לפני לידה ראשונה ויודעת שאמא שלה לא תהיה איתה שם כי אמא שלה צריכה ללדת חודש לפניה.

אם קראתם עד הנה, ועוד לא התעצבנתם אז כן, יש יוצאים מהכלל. לא גוזרים הלכה מהיוצא מהכלל.

הכלל מגדל הרבה ילדים, הכלל יכל להיות הורה נפלא לארבעה ילדים לא לשבעה.

הכלל מזניח את הילדים שלו כי אין לו ברירה אחרת.

הכלל מאמץ "חזון" חינוכי של עצמאות יתר עם אחריות גדולה מידי לידים קטנים מידי כי אחרת הוא יקרוס באמת.

ילד לא צריך מותגים ולא צריך להיות מוצף צעצועים.הוא יסתדר גם בלי הרבה חוגים. או בלי חוגים בכלל.

ילד צריך הבנה, תשומת לב, עידוד, הקשבה-מי מצליח להקשיב באמת לשמונה אנשים ביום?…מי מצליח לתת את כולו לשמונה/תשעה/עשרה אנשים ביום כשהוא גם צריך לעבוד, לבשל, לכבס ושלל פעולות תחזוקה שוטפת.

כן מעט. ממש מעט. זה לא לכולם. בטח לא למגזרים שלמים. בטח לא דרך חיים לרבים.

למען הגילוי הנאות-אני לא מצטערת על אף ילד שיש לי J רק על  מה שמסביב.

אמונה לפני שנה

וכן ילדים זה שמחה