פוסט אורח: ויהי אור

מאת: איתמר מרילוס

יוסף שלום אלישיב בן ה-98 התעורר משנתו בבעתה. הוא התיישב לאיטו על מיטת העץ הפוריטנית בחדרו. חרף האפלולית ששרתה בחדרו, הוא הצליח לגשש ולמצוא את משקפיו העגולים שהונחו על כסא סמוך למיטה. אט אט, אבל בנחישות הוא קם מן המיטה ופסע באיטיות שרק זקנים שעוד להט נעורים מפעפע בהם יכולים להבין את הייסורים שהיא מחוללת.

יוסף שלום נעמד אך בקושי למול מראה שהועמה השתקפותה לאורך השנים. הוא ניסה להיזכר מתי עמד לאחרונה למול מראה, והתקשה להיזכר. כבר שנים ארוכות הוא עסוק בלימוד מתוך גשמעקט אמיתי. אבל עכשיו משהו בו התערער, באותו מגנון שכלי חותך. הוא נבוך כשאמרו על שכלו "זה שכל של תורה".

והשכל שלו הוביל אותו למסקנה הבלתי נמנעת ש"גם בזקנים יכולים לצוץ ניצני מרד. אחרי הכול יוחנן שימש בכהונה הגדולה 70 שנה ולבסוף נעשה צדוקי". תמיד נהג לומר משפט זה בשיחותיו, אבל כעת אמר זאת לא כהוכחה מצליפה, אלא כמעין ליטוף מנחם. הוא התקשה להגדיר בשכלו באופן מדויק את הסיבה, אבל השנים חידדו בו לבסוף את ההבנה שגם השכל טוב עד מקום מסוים ומשם והילך הרגש מולך בין אם בכיפה ובין אם לאו.

יוסף שלום לחץ על מתג התאורה ואור חיוור עתיק יומין נדלק.

מאחת המגירות הוא הוציא ביד רועדת תער עתיק עוד יותר שהתגלגל לידיו אי שם בעסקת חליפין עם ערבי לפני יובל שנים, טרם דרך כוכבו שלו בעולם התורה. הוא החל ביד רועדת לגלח את זקנו הדליל. השערות הלבנות דאו באוויר, ולבסוף נחתו על מצע רך בדמות חידושי תורה שכתב יוסף שלום. תווי פניו נגלו בראי. הוא התקשה להכיר עצמו.

כעת הוריד את כיפתו השחורה, קיפל אותה לשניים והניחה בארון, תוך שהוא מקפיד לנשקה. הוא הוציא מן הארון חולצה ומכנסיים פשוטים, ולמרות עצמותיו הדואבות הצליח (בחסדי האל?) להתלבש לבדו. הוא הותיר על השולחן מכתב בו הוא מסביר את מעשיו, ומבקש מבני ביתו שלא להצטער יתר על המידה.

חרש הוא יצא מן הבית, נזהר שלא להעיר את בני ביתו, וגרוע מכך להעיר את המשב"ק השוכב על הספה ונחירותיו המנסרות מעלה. ליד רגלי המשב"ק הייתה מוטלת צלחת ששאריות הקיגל הרבות נותרו בה. יוסף שלום נתקל בצלחת, המשב"ק פקח את עיניו, אך כרסו המשתפלת הכניעה את רצונו לזהות את מקור הרעש. וכך יוסף שלום חמק.

בשש בבוקר התעורר המשב"ק משנתו והתלבש בחדר הסמוך. הוא ניגש אל חדר הרב, נכון להוליך אותו לתפילת הבוקר בחדר אחר בבית. עשרות כבר נאספו לתפילה. הוא פתח את דלת החדר וציפה לראות את רבו גוחן על הגמרא, אך הרב נעלם! המשב"ק החוויר.

הוא ניגש אל ישראל דוד, נכדו של הרב שנכון היה תמיד להיות בביתו של הרב, והודיע לו בקול שבור ש"הרֶבּ נעלם. "מה זאת אומרת נעלם, לא יכול להיות שבלעה אותו האדמה". "דווקא כן יכול להיות, מה עם קוירח". "שוינ, אין מביאים ראיה מדער ביבלס.הרב השאיר מכתב שבו הוא כותב שהוא מתפקר" אמר המשב"ק. המילים הלמו כתופים באוזניו של ישראל דוד. הוא ידע שהוא אינו יכול להרשות מצדו מציאות שכזו. פרנסתו ופרנסת בני משפחתו תלויה בכך. יתרה מזאת, הרהר ישראל דוד, זהו מאורן של ישראל, מה יהא עליהם? עולמם יחרב עליהם. הוא החליט בעצה אחת עם המשב"ק שילכו לחפשו.

ישראל דוד והמשב"ק החליטו דבר ראשון להודיע שהרב לא חש בטוב, ולכן היום התפלל לבדו. הנאספים המאוכזבים שבו כלעומת שבאו. איש איש מסיבותיו, זה רצה ברכה עבור האינגלע שיהיה בריא, וזה שרצה לחזות בקוידש כפשוטו.

בינתיים הצליח הרב לעלות אך בקושי על אוטובוס. הנהג היה מוכן להישבע שהוא מכיר את העומד מולו מאיכנשהו, אבל הרב אמר לו שהדבר לא ייתכן כי הפעם האחרונה שהוא נסע באוטובוס הייתה לפני למעלה מ50 שנה. הנהג והרב פתחו בשיחה, והרב הופתע לגלות כמה העולם השתנה. צער מסוים אחז בו. הוא והנהג קשרו שיחתם, עד שהנהג הגיע לתחנתו הסופית ב"עמק רפאים" ושם גם ירד גיבור סיפורנו מהאוטובוס.

המשב"ק ארגן את אנשיו הקרובים ביותר, שסמך שלא יפיצו את הסיפור לתשקורת. וכך משלחת יצאה לחפש את הרב ברחבי האיזור. במשך כחצי יום הם הסתובבו ולא מצאו את הרב, החשש שהתפקרותו של יוסף שלום תיוודע לציבור הפכה יותר ויותר לאפשרות ממשית. המשב"ק החליט לעצור לקפה, להירגע מעט ולארגן את מחשבותיו. הוא נכנס פנימה וניגש אל הדלפק. בידו האחת אחז במירס מנסה לתהות האם יש חדש ובידו השנייה מחפש בכיסו כמה שקלים לקפה, הוא הבחין בזווית עינו בדמות מוכרת. הוא שמט את הכסף מידו וצלילי המטבעות הנופלים הלמו בקרקע. "הרב, זה אתה!" אמר המשב"ק. "כן, זה אני" אמר הרב במבוכה.

כעת, מה הייתם עושים קוראים חביבים לו הייתם אתם המשמשים בקודש את יוסף שלום?

א.מוותרים ליוסף שלום הקשיש ונותנים לו לחיות את שארית חייו.

ב.מוצאים דרך לשמור על כוחם של העסקנים

בדומה לצפון קוריאה, החליט המשב"ק לנצל את הידע הבינלאומי שברשותו וחשב כי על מנת שלא ליצור אנרכיה בציבור החרדי, ועל מנת שלא יישרפו שביסים ברחובות (שלא לדבר על קומבינזונים צנועים) כדאי למצוא לבעיה פתרון. האמת שפה הסיפור הפסיק לעניין אותי. יתכן שישראל דוד או המשב"ק מצאו לבעיה פיתרון ויתכן שלא.

וגם את יוסף שלום זה כבר לא כ"כ מעניין. מי שיזדמן לו לעבור בעמק הרפאים ימצא יהודי קשיש ונחמד, מגולח למשעי, יושב בנחת בבית הקפה הפינתי, קורא ספר טוב ולוגם בהנאה מן הקפה החמים כשהגשם דופק בחלון. מעת לעת הוא מריח טבק המצוי בכיסו, מתבדח עם המלצריות הנאות ונהנה מן השמש. הוא מקבל מביטוח לאומי מימון לפסיכולוג פעם בשבוע. הוא מתרווח על כורסתו, והפסיכולוג המתקשה לזהות את הרב המפורסם ללא הזקן המפורסם, בטוח שהקשיש החביב היושב למולו הוזה.

איתמר מרילוס כותב ב- Ynet יהדות ובמוסף "שבת" של מקור ראשון.

פוסט אורח: להחזיר הדרה ליושנה

דב אייכלר

הריני מתחייב להשתדל בכל כוחי לא לכתוב בצורה קיצונית, אמן.
סתם. נראה לכם? זה הולך להיות הטור הכי אלים שקראתם בשבועות האחרונים. גבי גזית יכול לעבוד בצו פיוס לעומת הטקסט שאני הולך לשפוך פה. למה? ככה. אם כבר בככה עסקינן אז ככה.

נתחיל בסיקריקים או איך שלא קוראים להם. אם ישנה קבוצה של אנשים שיורקת בפניהם של ילדות בנות שמונה, על שר הבריאות להתפטר. אפילו שהוא חרדי וגם אני חרדי. למה? כי לא יתכן שמסתובבים קומץ של אנשים שיורקים על ילדות ואף אחד לא מטפל בהם. צריך לקחת אותם בעדינות להגיד להם שהולכים לקנות להם גלידה בשלושה טעמים לאשפז אותם בכפייה עד שנפשם תבריא. כמו שמטפלים בכל חולה נפש שמתערטל בציבור . אם הם לא אושפזו עדיין, מישהו התרשל בתפקידו.
לזה קוראים בריאות.

מבריאות נעבור לתקשורת. גם לזה יש שר. קוראים לו משה כחלון והוא אדם נחמד מאוד.
התקשורת כבר שנים מסיתה נגד החרדים בפראות, כאילו אחמדינג'אד של החרדים יושב בטהראן של החילונים ונותן הוראות לעיתונאים בישראל.. ולמה אחמדינג׳אד? כי הוא סמל לאנטישמיות וטירוף. במחילה מהטירוף, כבודו במקומו מונח. מי כמוהו מתאים לנצח על מחול השדים האנטישמי והמטורף לה אנו עדים בימים אלו ממש? הצעות מישהו? אין? אז סיכמנו.

התקשורת בישראל אנטישמית, מטורפת ומנוהלת ברוחו ובהשראתו הישירה של אחמדינג׳אד החרדי תהא נבלתו אשר תהא. ככה אני חושב. חלקכם כנראה לא מסכימים איתי. שמצד אחד זו בעיה רצינית ומאידך, לא אכפת לי.

כעת נעבור לטוקבקיסטים ולסוכנים סמויים של הקרן החדשה לישראל ועוד אירגונים אנטי דתיים בהגדרה. הם מנצלים (ניצול ציני ומרושע- יש לומר) את חולי הנפש מבית שמש ואת האנטישמיות הזורמת בעורקם של עיתונאים מסוימים ומכינים מזה פצצות. השיטה פשוטה. לוקחים שני משוגעים ממוצא חרדי, שולחים בחורה שתתגרה בהם. הם מגיבים כמו שחולי נפש מגיבים, מוסיפים שתי מצלמות, שלושה ליטרים של זיעה חרדית, נותנים את זה ל-ynet, ערוץ 2 ובום. פצצה… ההרוגים אמנם לא מתים מיד, אך יבוא יום וכל פצצה מהסוג הזה שתיזרק תעלה בחייהם של חרדים רבים. היום הזה יגיע. ואם נראה לכם שהחרדים לא ידעו להשיב מלחמה שערה אתם טועים ומטעים את עצמכם. אל תבנו על זה שהם לא משרתים בצה"ל. שעה-שעתיים של אימונים והם ידעו בדיוק איך לזייף מסמכים ואולי אף לספור אחוריימים של חיילות. דמים בדמים יגעו… ובא לציון גועל.

חרדים נורמלים, שימו לב.

אני מכריז בזאת על הקמת מדינה חרדית בארץ ישראל היא מדינת ישראל.
ככה לא תצטרכו לשרת בצבא האויב, לא תשלמו מיסים למדינת אויב וגם לא תצטרכו לפחד להגן על מה שקדוש ויקר לכם. אני מתנדב ראשון לצבא שלכם. חזקו ואימצו.
ובנימה אופטימית זו נסיים.

פוסט אורח: הדרת ביקורת

 

מאת: אריה ירושלמי

המון דיו נשפך בשבועות האחרונים על נושא "הדרת נשים". זה התחיל בהוקעה של כל הציבור "הנאור" בישראל נגד ה"חשכה" החרדית. ואז הגיעה הביקורת החרדית  מנגד – "אתם צבועים" ,"גם אצלכם יש 'הדרת נשים'", "תראו איך 'אתם' מחפיצים את הנשים שלכם" וכו'. או במילים אחרות – מי אתם שתבקרו אותנו??

ואנחנו בהיותנו שמאלנים טובים, התחלנו להכות על חטא, להיות אפולוגטיים – באמת יש צורות שונות של הדרה גם אצלנו. מי אנחנו שנשפוט? למה אנחנו מכלילים? איזה אנשים רעים אנחנו! שנתבייש (כמו שדורש הצדיק אמנון לוי בטורו)!!

אז גבירותיי ורבותיי, החלטתי לשים לזה סוף, לפחות אצלי. ובכן – אני שונא את דרך החיים החרדית. זהו. אמרתי את זה. ומיד אסביר.

אני חזרתי בשאלה בגיל 16. האמת אפילו קצת לפני, אבל בגיל 16 עברתי מישיבת בני עקיבא רעננה לאחד התיכונים הממלכתיים בעיר. הישיבה עצמה עזרה לי עם זה, כשהם החליטו להיפרד ממני כי "דרדרתי את האחרים רוחנית" או משהו בסגנון. מה שקרה אחרי זה הוא תהליך של שנים שבו ניתקתי את עצמי לאט לאט מהדת שנכפתה עליי. השלתי מעצמי את הסממנים הדתיים, התחלתי לאכול לא כשר בפעם הראשונה בחיי. והתחלתי לשנוא את הדת. החלטתי שהיא השורש לכל הרוע בעולם.

שנים שנשארתי סגור מאוד לכל אופציה להתקרבות לדת, בגלל שפחדתי, פחדתי מאותו הגורם שניסה בכוח להכניס אותי לרובריקה שלא התאמתי אליה. שכשבאתי ושאלתי – מדוע אסור ככה או אסור אחרת, קיבלתי תשובה סתומה או נזיפה על עצם התעוזה לחשוב מחשבות כה פסולות. סיפרו לי שחילונים מושחתים מוסרית, שאם אפסיק לשמור שבת אחת ואראה שהשמיים לא נופלים, יהיה קשה להחזיר אותי לתלם. ניסו בכח להשאיר אותי במערכת – אפילו כשהעיפו אותי מהישיבה הנ"ל בשל היותי "מאותגר רוחנית", עדיין ניסו לדאוג שאגיע לישיבה אחרת. שחלילה לא אתפקר.

היום אני מרגיש את עצמי מתקרב שוב אל היהדות, לאו דווקא לשמור מצוות, אבל לפילוסופיה, להיסטוריה, לתרבות. היא יפה ומרתקת בעיני ואני מרגיש שהיא חלק בלתי נפרד ממני. מה השתנה? היום אני מרגיש שאני יכול לגשת לנושא בתנאים שלי. לא מתוך פחד. לא מתוך חשש לחשוב על האלטרנטיבה הנוראה. נתתי לעצמי לחיות את האלטרנטיבה, בלי פחד, והבנתי שחסר לי משהו. הבנה אישית, אמיתית, לא מתוך כפיה, מתוך רצון.

אז מה החטא הגדול של החברה החרדית? במילה אחת – קולקטיביזים. הרעיון (או יותר נכון, האשליה) ש"ציבור שלם" הוא מקשה אחת, "כולם שפה אחת ודברים אחדים" – כולם מאמינים בערך באותם האידיאלים, כולם קדושים, כולם טהורים, כולם סטרייטים, כל הנשים שמחות לשבת מאחורה וכו' (למעט כמה ממורמרות). זה שקר גדול, שלנו, בחברה החילונית, אסור להאמין לו.

בחברה החרדית, יש כנראה אחוז גבוה של אנשים שדרך החיים מסתדרת להם מצוין. הם אוהבים את העיסוק האינסופי ביידישקייט, הם סטרייטים, הם רוצים לחיות חיים מסורתיים, זה פשוט מתאים להם. ואין בזה כל רע. יש לי משפחה חרדית והם אנשים מקסימים.

הבעיה היא במיעוט הנותר – הומואים, נשים בעלות דעה, או סתם אנשים שלא מרגישים דתיים, ומרגישים חנוקים בתוך המסגרת החרדית. האנשים האלו מוקרבים בשם הההגמוניה החרדית. הם נדחקים לשוליים. מזלזלים בהם, מוכיחים אותם, גורמים להם להבין שהרגשות שלהם "מוטעים" ושהם צריכים לחזור בתשובה. כלומר – שהבעיה אצלם.

האנשים האלה סובלים, והם קיימים, ואסור לנו לסייע ל"תדמית החרדית" ולהעמיד פנים שהם לא. החברה החרדית חונקת את האנשים האלה והם משוועים לעזרה שלנו. של דומיהם. אנשים שמבינים אותם. שאמפתיים אליהם. שרוצים לעזור.

תגידו מה שתגידו – אבל בחברה החילונית לפחות יש הכרה בסיסית ב"אינדיבידואל". עזבו אותי ממקרה הקיצון של  "אני ובלתי עוד". אני מדבר על ההכרה הבסיסית שאנשים הם שונים אחד מהשני. ושזה בסדר. ושזה מותר. זה לא קיים בחברות סגורות כמו החברה החרדית.

השיטה של "גם אתם צבועים", "ראיתם איזה בחורות מופקרות יש בגיא פינס וכו'": נועדה לגרום לנו לקחת צעד אחורה. להתבייש. לעשות חשבון נפש. למה מה קרה?! אסור לבקר? למה אנחנו, החילונים, משתפים פעולה עם קשר השתיקה החרדי? האם בכך אנחנו מכבדים אותם? האם בכך אנחנו מראים את ה"נאורות" שלנו?

ה"דוברים" של החרדים מנסים ליצור מצג שווא לפיו הם אנשים שונים במהותם ממנו. אבל הם לא. ילד חרדי יהיה הומו באותה הסבירות שילד חילוני יהיה כזה. ובגיל ההתבגרות כשהוא יגלה שהוא לא מפסיק לחשוב על החיוך האלוהי של מוישי או של מנחם מנדל, הוא יעשה הכל כדי להדחיק את זה. כדי לחזור בתשובה! הוא יחשוב שהבעיה נמצאת בו! אבל הבעיה היא בשקר שיש קבוצות הומוגניות של אנשים!

חשוב לי לומר שאני לא שונא חרדים. את הפרט החרדי אני אוהב כמו כל פרט אחר. אבל הפילוסופיה החרדית, המכלילה, המבטלת את השוליים, אותה אני שונא ומרגיש צורך עז להתנגד אליה.

מה עלינו לעשות? אני לא מאמין שלעלות על אוטובוס חרדי ולעשות פרובוקציות עוזר במשהו, אבל אני בטוח שלדבר ולבקר (בגבולות הרציונאל ובלי התלהמות מיותרת) לא מזיק. בעיני חשוב לנסות להכיר וללמוד להוקיר את החברה החרדית. היא פה לתמיד, והיא הולכת וגדלה לידינו. הגיע הזמן להכיר גם את האנשים המגוונים והנפלאים שנמצאים בתוכה. אבל גם – לחשוף עוולות בתוך החברה החרדית ולדבר עליהן בלי פחד (כמו שאנחנו עושים, או לפחות שואפים לעשות, בחברה שלנו).

בפעם הבאה שחרדי או כל אחד אחר אומר לכם – "אתם אנטישמים!", אל תיבהלו, אתם יודעים שאתם לא אנטשימיים. תסבירו לו שאין לכם דבר אישי נגדו, שאתם לא מבטלים אותו, וזה שיש לכם ביקורת כלפי החרדים לא אומר שאתם חושבים שהם כולם מפלצות חלילה. אתם יודעים שהמציאות היא לא שחור-לבן, ואתם לא חושבים שאתם טובים מהם. פשוט יש לכם גם מה להגיד. הם אולי לא רגילים לביקורת, להם אסור לבקר את המנהיגים שלהם (לפחות לא בפרהסיה). לנו מותר. זה אולי יכעיס את פרנסי המגזר (כמו גם אנשים רבים ש"ההסדר הנוכחי" טוב להם) אבל יש פרטים רבים בחברה החרדית שמאוד יודו לכם. תחשבו גם עליהם.

הכותב עבד בעבר בערוץ 10. כעת מחפש את עצמו בכל תחומי החיים.