אהובתי,הגדר

חג כבד ראש השנה, דחוס מחשבות ודחוס החלטות.
השנה כנראה צריך להתאפס. למה צריך? כי ככה אומרים לך. כי אי אפשר להיסגר על זה שאת על הגדר.
צריך צד, אחרת איך ידעו למה לצפות ממך? איך ידעו מה את חושבת?
ואם אני לא רוצה לרדת לשום צד? אין רוצה, יש חייבת. חברה לוחצת-עכשיו תחליטי.
לנו או לצרינו.
חצופה שכמוך, גם מעבירה ביקורת גם נשארת בפנים, גם עושה עבירות, גם עולה על הגדר וגם מסתכלת עלינו מלמעלה.
בשביל מה נכנסת? להרוס?… תגידי תודה שבכלל קיבלו אותך יפה ופינו לך קצת מקום.
אמירה? איזו אמירה כבר יכולה להיות לך, את לא מכאן באמת, את אורחת לרגע.
אין אמירות מהגדר.
הגדר זה עצלות, עצלות שלך-לא מחליטה, לא יורדת לשום צד, הכי נוח.
**
הגדר היא בחירה, מודה. בחירה שלא קל איתה לרב הדוסים, מה לעשות.
קשה לך להכיל כשגדלת בקופסאות חשיבתיות מסויימות שיש מורכבויות יותר גדולות באמונה.
שאף אחד הוא לא סטטי, אף אחד לא נשאר אותו דבר מרגע שהוא הגיע להכרה מסויימת.
ככל שדוחקים באנשים לקבל הכרעה לצד מסויים בעצם דוחקים יותר אנשים החוצה.
יש לך אמירה? יש לך עמדה בתורה? עמדה על עניין הלכתי? אתה?.מי אתה בכלל… אפילו לא תלמיד חכם.
**
אנחנו קבוצת איכות, עדיף קטנה ומצומצמת.
את סתם המון נבער חלש דעת, מי שחושב-לעבור צד מיד.
פה מצייתים, פה אין מאמינים.

רצונות שעדיף לממש השנה

מה אני רוצה שיקרה השנה:

השנה אני רוצה ללמוד להחליף גלגל לבד אם יש לי פנצ'ר באוטו.

השנה אני רוצה ללמוד לתדלק בתדלוק עצמי.

אני רוצה להצליח לשמור על האוטו נקי. טוב לא נקי, רק סביר. טוב לא סביר, רק לא פח נוסע.

השנה אני רוצה להצליח ביום אחד: לקפל כביסה, לתלות כביסה, לכבס מכונה, לרוקן את שני הכיורים מכלים וגם לבשל (כל יום )אוכל טרי. כן, כן, באמת אני רוצה.

השנה אני רוצה להצליח סופסוף להיגמל מכל מיני התמכרויות קטנות ומעיקות, מהשוקולד, הפייסבוק, הקפה והסיגריות הארורות. אני מוכנה להסתפק בגמילה מאחת מהן. אפילו שאלוהים יעזור לי להוריד רק חצי מכל אחת. גם רבע זה בסדר… באמת.

אני רוצה להצליח להיות האמא הכיפית, הנעימה, זו שמצליחה לאזן בין רוך לבין סמכות. זו שמצליחה לתת הכל וגם להישאר עם קצת כוח לעצמה. זו שהילדים מחכים לה. זו שהילדים מרגישים שהיא הכי שם בשבילם.

***

אני מקווה להצליח לבחור סופסוף. לבחור אם לרדת מהגדר הארורה שהפכה למקום הקבע שלי. הגדר שאני יושבת עליה כל כך בנוח. בנוח מדי, רגל פה רגל שם. לא ממש אפשר לקרוא לי דתייה, אורתודוקסית מהספר בטח לא. חילונית כבר מזמן לא.
פעם עברתי מצד אחד לשני, אחר כך ברחתי רחוק לצד השני. הכי רחוק, למקום שממנו בכלל לא רואים שהייתה גדר.

כשחיפשתי אותה שוב, אפילו רק כדי לראות מרחוק, היא צמחה לגבהים חדשים. עם סולם טוב שהצלחתי לבנות במשך השנים גם טיפסתי עליה מחדש.

לא רוצה לקפוץ חזרה. אבל גם טוב לי עליה. בינתיים.

תנסו פעם. רואים משם הכל. כדאי לפעמים.

הייתי רוצה להיות שלמה עם זה שאני בוחרת לא להכריע לשום צד. לא להתקבע באף צד שלה.

לא בצד של החול, לא בצד החופשי. גם לא בצד הקדוש, החופשי באמת. הגדר הטובה. הגדר הבטוחה.

אני רוצה להפסיק להרגיש שאני צריכה לעזוב את הגדר שלי.

שהשנה היא קצת תתרחב כדי שיהיה לי מקום לזוז בלי ליפול לאף צד.

שנה טובה.

מנסה לחזור בתשובה, בינתיים הצלחתי לחזור עם שאלות (גם משהו…)

משהו לפני שאלול יגמר.

היום שבו מרגישים באמת שהגיע חודש אלול הוא כנראה היום בו את מרגישה כמו עוד ערימה אצלך בבית. רק שאת לא ערימת כלים, כביסה, או צעצועי ילדים. את ערימת חטאים. גם לא מהסוג המעניין שלהם, סתם קטנים, אפורים ומשעממים כאלו. כמו שיש לכולם.

ביום הזה את גם תרגישי שזה כבר באמת לא משנה מה תעשי מעכשיו או לא. לך ככל הנראה אין תקנה.

בעצם למה שלא תהיה לי תקנה, אם תשובה קדמה לעולם בעצם ההנחה שיש חטא טבוע בבריאה?
החטא הוא כמו חלק מהממשק של הנפש, ההתנהגות… של הכל.

cc-by-sa-temporalata

אבל זה לא מסתדר לי, משהו לא חודר את החומה. שנים של ציניות ורצון עז פשוט לא להרגיש עשו את שלהן. הפכו אותי למי שמקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה – כזה שעושה ולא מרגיש, עושה ולא חושב, עושה ובעצם לא באמת רוצה.

בהמשך של היום שבו מרגישים שבאמת הגיע אלול מתחילים להרגיש קצת צער. בעיקר צער על זה שזה מה שעובר לי בראש. בעיקר צער על זה שמשהו לא מספיק מפריע לי, כי עובדה שככה זה… ככה השארתי את זה.

לקראת הסוף של היום הזה באמת נמאס לי מהמצב של עצמי. זה מתחיל בקטנות… קצת בכי ילדותי, אז ממשיך לגל גדול יותר, כזה שבכוח עוצר את הכל ואי אפשר להמשיך להישאר אדישים אליו. כזה שגורם למי שנוסע בנתיב לידי ומסתכל עליי באותו רגע לתהות אם הכול תקין… אולי אפילו להציע עזרה (בכל זאת… בחורה בשילוב בכי). גל שגורם לך לרצות שוב להרגיש שהקב"ה באמת יפתור לך את כל הבעיות אם רק תעיזי להישען עליו ולהרפות מהכל.

אז אני נזכרת שאני אף פעם לא מצליחה לעשות את התרגיל הזה בשום משחק של דינמיקה חברתית (מהסוג שמקום העבודה שלך נורא אוהב לקיים). בעיקר כי זה נראה לי כל כך לא הגיוני להצליח ליפול לתוך הידיים של מי שמאחורי, כל כך מנוגד לכל אינסטינקט של הישרדות. אז אני מבינה, נאלצת להבין, שכנראה הוא לא באמת סוכנות הביטוח שלי, הוא קצת יותר מחזיק ממני… מאמין שאני באמת יכולה לבד. שכבר גדלתי ואני לא צריכה השגחה צמודה.

אתה באמת רוצה להאמין, בתמימות, שאתה יכול להישען עליו כמו על גל ולצפות שלא באמת יתנפץ לך. אתה לא באמת רוצה להאמין שאתה חייב להכנס לים עם כל הגוף, להכניס את הראש ולהירטב לגמרי. למרות שברור לך שרק ככה תרגיש משהו, כי רק ככה תשטוף את הציניות שהחליפה את הדעת שלך במשך שנים.

אתה תצא רטוב, אבל לפחות רטוב באמת ולא טובע בים של ציניות ושל שקרים עצמיים.
אולי בהמשך החודש גם תצליח לחדש איתו את הקשר באמת.