פוסט אורח: הדרת ביקורת

 

מאת: אריה ירושלמי

המון דיו נשפך בשבועות האחרונים על נושא "הדרת נשים". זה התחיל בהוקעה של כל הציבור "הנאור" בישראל נגד ה"חשכה" החרדית. ואז הגיעה הביקורת החרדית  מנגד – "אתם צבועים" ,"גם אצלכם יש 'הדרת נשים'", "תראו איך 'אתם' מחפיצים את הנשים שלכם" וכו'. או במילים אחרות – מי אתם שתבקרו אותנו??

ואנחנו בהיותנו שמאלנים טובים, התחלנו להכות על חטא, להיות אפולוגטיים – באמת יש צורות שונות של הדרה גם אצלנו. מי אנחנו שנשפוט? למה אנחנו מכלילים? איזה אנשים רעים אנחנו! שנתבייש (כמו שדורש הצדיק אמנון לוי בטורו)!!

אז גבירותיי ורבותיי, החלטתי לשים לזה סוף, לפחות אצלי. ובכן – אני שונא את דרך החיים החרדית. זהו. אמרתי את זה. ומיד אסביר.

אני חזרתי בשאלה בגיל 16. האמת אפילו קצת לפני, אבל בגיל 16 עברתי מישיבת בני עקיבא רעננה לאחד התיכונים הממלכתיים בעיר. הישיבה עצמה עזרה לי עם זה, כשהם החליטו להיפרד ממני כי "דרדרתי את האחרים רוחנית" או משהו בסגנון. מה שקרה אחרי זה הוא תהליך של שנים שבו ניתקתי את עצמי לאט לאט מהדת שנכפתה עליי. השלתי מעצמי את הסממנים הדתיים, התחלתי לאכול לא כשר בפעם הראשונה בחיי. והתחלתי לשנוא את הדת. החלטתי שהיא השורש לכל הרוע בעולם.

שנים שנשארתי סגור מאוד לכל אופציה להתקרבות לדת, בגלל שפחדתי, פחדתי מאותו הגורם שניסה בכוח להכניס אותי לרובריקה שלא התאמתי אליה. שכשבאתי ושאלתי – מדוע אסור ככה או אסור אחרת, קיבלתי תשובה סתומה או נזיפה על עצם התעוזה לחשוב מחשבות כה פסולות. סיפרו לי שחילונים מושחתים מוסרית, שאם אפסיק לשמור שבת אחת ואראה שהשמיים לא נופלים, יהיה קשה להחזיר אותי לתלם. ניסו בכח להשאיר אותי במערכת – אפילו כשהעיפו אותי מהישיבה הנ"ל בשל היותי "מאותגר רוחנית", עדיין ניסו לדאוג שאגיע לישיבה אחרת. שחלילה לא אתפקר.

היום אני מרגיש את עצמי מתקרב שוב אל היהדות, לאו דווקא לשמור מצוות, אבל לפילוסופיה, להיסטוריה, לתרבות. היא יפה ומרתקת בעיני ואני מרגיש שהיא חלק בלתי נפרד ממני. מה השתנה? היום אני מרגיש שאני יכול לגשת לנושא בתנאים שלי. לא מתוך פחד. לא מתוך חשש לחשוב על האלטרנטיבה הנוראה. נתתי לעצמי לחיות את האלטרנטיבה, בלי פחד, והבנתי שחסר לי משהו. הבנה אישית, אמיתית, לא מתוך כפיה, מתוך רצון.

אז מה החטא הגדול של החברה החרדית? במילה אחת – קולקטיביזים. הרעיון (או יותר נכון, האשליה) ש"ציבור שלם" הוא מקשה אחת, "כולם שפה אחת ודברים אחדים" – כולם מאמינים בערך באותם האידיאלים, כולם קדושים, כולם טהורים, כולם סטרייטים, כל הנשים שמחות לשבת מאחורה וכו' (למעט כמה ממורמרות). זה שקר גדול, שלנו, בחברה החילונית, אסור להאמין לו.

בחברה החרדית, יש כנראה אחוז גבוה של אנשים שדרך החיים מסתדרת להם מצוין. הם אוהבים את העיסוק האינסופי ביידישקייט, הם סטרייטים, הם רוצים לחיות חיים מסורתיים, זה פשוט מתאים להם. ואין בזה כל רע. יש לי משפחה חרדית והם אנשים מקסימים.

הבעיה היא במיעוט הנותר – הומואים, נשים בעלות דעה, או סתם אנשים שלא מרגישים דתיים, ומרגישים חנוקים בתוך המסגרת החרדית. האנשים האלו מוקרבים בשם הההגמוניה החרדית. הם נדחקים לשוליים. מזלזלים בהם, מוכיחים אותם, גורמים להם להבין שהרגשות שלהם "מוטעים" ושהם צריכים לחזור בתשובה. כלומר – שהבעיה אצלם.

האנשים האלה סובלים, והם קיימים, ואסור לנו לסייע ל"תדמית החרדית" ולהעמיד פנים שהם לא. החברה החרדית חונקת את האנשים האלה והם משוועים לעזרה שלנו. של דומיהם. אנשים שמבינים אותם. שאמפתיים אליהם. שרוצים לעזור.

תגידו מה שתגידו – אבל בחברה החילונית לפחות יש הכרה בסיסית ב"אינדיבידואל". עזבו אותי ממקרה הקיצון של  "אני ובלתי עוד". אני מדבר על ההכרה הבסיסית שאנשים הם שונים אחד מהשני. ושזה בסדר. ושזה מותר. זה לא קיים בחברות סגורות כמו החברה החרדית.

השיטה של "גם אתם צבועים", "ראיתם איזה בחורות מופקרות יש בגיא פינס וכו'": נועדה לגרום לנו לקחת צעד אחורה. להתבייש. לעשות חשבון נפש. למה מה קרה?! אסור לבקר? למה אנחנו, החילונים, משתפים פעולה עם קשר השתיקה החרדי? האם בכך אנחנו מכבדים אותם? האם בכך אנחנו מראים את ה"נאורות" שלנו?

ה"דוברים" של החרדים מנסים ליצור מצג שווא לפיו הם אנשים שונים במהותם ממנו. אבל הם לא. ילד חרדי יהיה הומו באותה הסבירות שילד חילוני יהיה כזה. ובגיל ההתבגרות כשהוא יגלה שהוא לא מפסיק לחשוב על החיוך האלוהי של מוישי או של מנחם מנדל, הוא יעשה הכל כדי להדחיק את זה. כדי לחזור בתשובה! הוא יחשוב שהבעיה נמצאת בו! אבל הבעיה היא בשקר שיש קבוצות הומוגניות של אנשים!

חשוב לי לומר שאני לא שונא חרדים. את הפרט החרדי אני אוהב כמו כל פרט אחר. אבל הפילוסופיה החרדית, המכלילה, המבטלת את השוליים, אותה אני שונא ומרגיש צורך עז להתנגד אליה.

מה עלינו לעשות? אני לא מאמין שלעלות על אוטובוס חרדי ולעשות פרובוקציות עוזר במשהו, אבל אני בטוח שלדבר ולבקר (בגבולות הרציונאל ובלי התלהמות מיותרת) לא מזיק. בעיני חשוב לנסות להכיר וללמוד להוקיר את החברה החרדית. היא פה לתמיד, והיא הולכת וגדלה לידינו. הגיע הזמן להכיר גם את האנשים המגוונים והנפלאים שנמצאים בתוכה. אבל גם – לחשוף עוולות בתוך החברה החרדית ולדבר עליהן בלי פחד (כמו שאנחנו עושים, או לפחות שואפים לעשות, בחברה שלנו).

בפעם הבאה שחרדי או כל אחד אחר אומר לכם – "אתם אנטישמים!", אל תיבהלו, אתם יודעים שאתם לא אנטשימיים. תסבירו לו שאין לכם דבר אישי נגדו, שאתם לא מבטלים אותו, וזה שיש לכם ביקורת כלפי החרדים לא אומר שאתם חושבים שהם כולם מפלצות חלילה. אתם יודעים שהמציאות היא לא שחור-לבן, ואתם לא חושבים שאתם טובים מהם. פשוט יש לכם גם מה להגיד. הם אולי לא רגילים לביקורת, להם אסור לבקר את המנהיגים שלהם (לפחות לא בפרהסיה). לנו מותר. זה אולי יכעיס את פרנסי המגזר (כמו גם אנשים רבים ש"ההסדר הנוכחי" טוב להם) אבל יש פרטים רבים בחברה החרדית שמאוד יודו לכם. תחשבו גם עליהם.

הכותב עבד בעבר בערוץ 10. כעת מחפש את עצמו בכל תחומי החיים.