פוסט אורח: להחזיר הדרה ליושנה

דב אייכלר

הריני מתחייב להשתדל בכל כוחי לא לכתוב בצורה קיצונית, אמן.
סתם. נראה לכם? זה הולך להיות הטור הכי אלים שקראתם בשבועות האחרונים. גבי גזית יכול לעבוד בצו פיוס לעומת הטקסט שאני הולך לשפוך פה. למה? ככה. אם כבר בככה עסקינן אז ככה.

נתחיל בסיקריקים או איך שלא קוראים להם. אם ישנה קבוצה של אנשים שיורקת בפניהם של ילדות בנות שמונה, על שר הבריאות להתפטר. אפילו שהוא חרדי וגם אני חרדי. למה? כי לא יתכן שמסתובבים קומץ של אנשים שיורקים על ילדות ואף אחד לא מטפל בהם. צריך לקחת אותם בעדינות להגיד להם שהולכים לקנות להם גלידה בשלושה טעמים לאשפז אותם בכפייה עד שנפשם תבריא. כמו שמטפלים בכל חולה נפש שמתערטל בציבור . אם הם לא אושפזו עדיין, מישהו התרשל בתפקידו.
לזה קוראים בריאות.

מבריאות נעבור לתקשורת. גם לזה יש שר. קוראים לו משה כחלון והוא אדם נחמד מאוד.
התקשורת כבר שנים מסיתה נגד החרדים בפראות, כאילו אחמדינג'אד של החרדים יושב בטהראן של החילונים ונותן הוראות לעיתונאים בישראל.. ולמה אחמדינג׳אד? כי הוא סמל לאנטישמיות וטירוף. במחילה מהטירוף, כבודו במקומו מונח. מי כמוהו מתאים לנצח על מחול השדים האנטישמי והמטורף לה אנו עדים בימים אלו ממש? הצעות מישהו? אין? אז סיכמנו.

התקשורת בישראל אנטישמית, מטורפת ומנוהלת ברוחו ובהשראתו הישירה של אחמדינג׳אד החרדי תהא נבלתו אשר תהא. ככה אני חושב. חלקכם כנראה לא מסכימים איתי. שמצד אחד זו בעיה רצינית ומאידך, לא אכפת לי.

כעת נעבור לטוקבקיסטים ולסוכנים סמויים של הקרן החדשה לישראל ועוד אירגונים אנטי דתיים בהגדרה. הם מנצלים (ניצול ציני ומרושע- יש לומר) את חולי הנפש מבית שמש ואת האנטישמיות הזורמת בעורקם של עיתונאים מסוימים ומכינים מזה פצצות. השיטה פשוטה. לוקחים שני משוגעים ממוצא חרדי, שולחים בחורה שתתגרה בהם. הם מגיבים כמו שחולי נפש מגיבים, מוסיפים שתי מצלמות, שלושה ליטרים של זיעה חרדית, נותנים את זה ל-ynet, ערוץ 2 ובום. פצצה… ההרוגים אמנם לא מתים מיד, אך יבוא יום וכל פצצה מהסוג הזה שתיזרק תעלה בחייהם של חרדים רבים. היום הזה יגיע. ואם נראה לכם שהחרדים לא ידעו להשיב מלחמה שערה אתם טועים ומטעים את עצמכם. אל תבנו על זה שהם לא משרתים בצה"ל. שעה-שעתיים של אימונים והם ידעו בדיוק איך לזייף מסמכים ואולי אף לספור אחוריימים של חיילות. דמים בדמים יגעו… ובא לציון גועל.

חרדים נורמלים, שימו לב.

אני מכריז בזאת על הקמת מדינה חרדית בארץ ישראל היא מדינת ישראל.
ככה לא תצטרכו לשרת בצבא האויב, לא תשלמו מיסים למדינת אויב וגם לא תצטרכו לפחד להגן על מה שקדוש ויקר לכם. אני מתנדב ראשון לצבא שלכם. חזקו ואימצו.
ובנימה אופטימית זו נסיים.

פוסט אורח: הדרת ביקורת

 

מאת: אריה ירושלמי

המון דיו נשפך בשבועות האחרונים על נושא "הדרת נשים". זה התחיל בהוקעה של כל הציבור "הנאור" בישראל נגד ה"חשכה" החרדית. ואז הגיעה הביקורת החרדית  מנגד – "אתם צבועים" ,"גם אצלכם יש 'הדרת נשים'", "תראו איך 'אתם' מחפיצים את הנשים שלכם" וכו'. או במילים אחרות – מי אתם שתבקרו אותנו??

ואנחנו בהיותנו שמאלנים טובים, התחלנו להכות על חטא, להיות אפולוגטיים – באמת יש צורות שונות של הדרה גם אצלנו. מי אנחנו שנשפוט? למה אנחנו מכלילים? איזה אנשים רעים אנחנו! שנתבייש (כמו שדורש הצדיק אמנון לוי בטורו)!!

אז גבירותיי ורבותיי, החלטתי לשים לזה סוף, לפחות אצלי. ובכן – אני שונא את דרך החיים החרדית. זהו. אמרתי את זה. ומיד אסביר.

אני חזרתי בשאלה בגיל 16. האמת אפילו קצת לפני, אבל בגיל 16 עברתי מישיבת בני עקיבא רעננה לאחד התיכונים הממלכתיים בעיר. הישיבה עצמה עזרה לי עם זה, כשהם החליטו להיפרד ממני כי "דרדרתי את האחרים רוחנית" או משהו בסגנון. מה שקרה אחרי זה הוא תהליך של שנים שבו ניתקתי את עצמי לאט לאט מהדת שנכפתה עליי. השלתי מעצמי את הסממנים הדתיים, התחלתי לאכול לא כשר בפעם הראשונה בחיי. והתחלתי לשנוא את הדת. החלטתי שהיא השורש לכל הרוע בעולם.

שנים שנשארתי סגור מאוד לכל אופציה להתקרבות לדת, בגלל שפחדתי, פחדתי מאותו הגורם שניסה בכוח להכניס אותי לרובריקה שלא התאמתי אליה. שכשבאתי ושאלתי – מדוע אסור ככה או אסור אחרת, קיבלתי תשובה סתומה או נזיפה על עצם התעוזה לחשוב מחשבות כה פסולות. סיפרו לי שחילונים מושחתים מוסרית, שאם אפסיק לשמור שבת אחת ואראה שהשמיים לא נופלים, יהיה קשה להחזיר אותי לתלם. ניסו בכח להשאיר אותי במערכת – אפילו כשהעיפו אותי מהישיבה הנ"ל בשל היותי "מאותגר רוחנית", עדיין ניסו לדאוג שאגיע לישיבה אחרת. שחלילה לא אתפקר.

היום אני מרגיש את עצמי מתקרב שוב אל היהדות, לאו דווקא לשמור מצוות, אבל לפילוסופיה, להיסטוריה, לתרבות. היא יפה ומרתקת בעיני ואני מרגיש שהיא חלק בלתי נפרד ממני. מה השתנה? היום אני מרגיש שאני יכול לגשת לנושא בתנאים שלי. לא מתוך פחד. לא מתוך חשש לחשוב על האלטרנטיבה הנוראה. נתתי לעצמי לחיות את האלטרנטיבה, בלי פחד, והבנתי שחסר לי משהו. הבנה אישית, אמיתית, לא מתוך כפיה, מתוך רצון.

אז מה החטא הגדול של החברה החרדית? במילה אחת – קולקטיביזים. הרעיון (או יותר נכון, האשליה) ש"ציבור שלם" הוא מקשה אחת, "כולם שפה אחת ודברים אחדים" – כולם מאמינים בערך באותם האידיאלים, כולם קדושים, כולם טהורים, כולם סטרייטים, כל הנשים שמחות לשבת מאחורה וכו' (למעט כמה ממורמרות). זה שקר גדול, שלנו, בחברה החילונית, אסור להאמין לו.

בחברה החרדית, יש כנראה אחוז גבוה של אנשים שדרך החיים מסתדרת להם מצוין. הם אוהבים את העיסוק האינסופי ביידישקייט, הם סטרייטים, הם רוצים לחיות חיים מסורתיים, זה פשוט מתאים להם. ואין בזה כל רע. יש לי משפחה חרדית והם אנשים מקסימים.

הבעיה היא במיעוט הנותר – הומואים, נשים בעלות דעה, או סתם אנשים שלא מרגישים דתיים, ומרגישים חנוקים בתוך המסגרת החרדית. האנשים האלו מוקרבים בשם הההגמוניה החרדית. הם נדחקים לשוליים. מזלזלים בהם, מוכיחים אותם, גורמים להם להבין שהרגשות שלהם "מוטעים" ושהם צריכים לחזור בתשובה. כלומר – שהבעיה אצלם.

האנשים האלה סובלים, והם קיימים, ואסור לנו לסייע ל"תדמית החרדית" ולהעמיד פנים שהם לא. החברה החרדית חונקת את האנשים האלה והם משוועים לעזרה שלנו. של דומיהם. אנשים שמבינים אותם. שאמפתיים אליהם. שרוצים לעזור.

תגידו מה שתגידו – אבל בחברה החילונית לפחות יש הכרה בסיסית ב"אינדיבידואל". עזבו אותי ממקרה הקיצון של  "אני ובלתי עוד". אני מדבר על ההכרה הבסיסית שאנשים הם שונים אחד מהשני. ושזה בסדר. ושזה מותר. זה לא קיים בחברות סגורות כמו החברה החרדית.

השיטה של "גם אתם צבועים", "ראיתם איזה בחורות מופקרות יש בגיא פינס וכו'": נועדה לגרום לנו לקחת צעד אחורה. להתבייש. לעשות חשבון נפש. למה מה קרה?! אסור לבקר? למה אנחנו, החילונים, משתפים פעולה עם קשר השתיקה החרדי? האם בכך אנחנו מכבדים אותם? האם בכך אנחנו מראים את ה"נאורות" שלנו?

ה"דוברים" של החרדים מנסים ליצור מצג שווא לפיו הם אנשים שונים במהותם ממנו. אבל הם לא. ילד חרדי יהיה הומו באותה הסבירות שילד חילוני יהיה כזה. ובגיל ההתבגרות כשהוא יגלה שהוא לא מפסיק לחשוב על החיוך האלוהי של מוישי או של מנחם מנדל, הוא יעשה הכל כדי להדחיק את זה. כדי לחזור בתשובה! הוא יחשוב שהבעיה נמצאת בו! אבל הבעיה היא בשקר שיש קבוצות הומוגניות של אנשים!

חשוב לי לומר שאני לא שונא חרדים. את הפרט החרדי אני אוהב כמו כל פרט אחר. אבל הפילוסופיה החרדית, המכלילה, המבטלת את השוליים, אותה אני שונא ומרגיש צורך עז להתנגד אליה.

מה עלינו לעשות? אני לא מאמין שלעלות על אוטובוס חרדי ולעשות פרובוקציות עוזר במשהו, אבל אני בטוח שלדבר ולבקר (בגבולות הרציונאל ובלי התלהמות מיותרת) לא מזיק. בעיני חשוב לנסות להכיר וללמוד להוקיר את החברה החרדית. היא פה לתמיד, והיא הולכת וגדלה לידינו. הגיע הזמן להכיר גם את האנשים המגוונים והנפלאים שנמצאים בתוכה. אבל גם – לחשוף עוולות בתוך החברה החרדית ולדבר עליהן בלי פחד (כמו שאנחנו עושים, או לפחות שואפים לעשות, בחברה שלנו).

בפעם הבאה שחרדי או כל אחד אחר אומר לכם – "אתם אנטישמים!", אל תיבהלו, אתם יודעים שאתם לא אנטשימיים. תסבירו לו שאין לכם דבר אישי נגדו, שאתם לא מבטלים אותו, וזה שיש לכם ביקורת כלפי החרדים לא אומר שאתם חושבים שהם כולם מפלצות חלילה. אתם יודעים שהמציאות היא לא שחור-לבן, ואתם לא חושבים שאתם טובים מהם. פשוט יש לכם גם מה להגיד. הם אולי לא רגילים לביקורת, להם אסור לבקר את המנהיגים שלהם (לפחות לא בפרהסיה). לנו מותר. זה אולי יכעיס את פרנסי המגזר (כמו גם אנשים רבים ש"ההסדר הנוכחי" טוב להם) אבל יש פרטים רבים בחברה החרדית שמאוד יודו לכם. תחשבו גם עליהם.

הכותב עבד בעבר בערוץ 10. כעת מחפש את עצמו בכל תחומי החיים.

שיחה עם אלוהים

מיקום: אצלי בראש

זמן: אישון לילה

אני: נעלמת, איפה אתה? על כל זה אין לך מה להגיד לי?

הוא: לא נעלמתי, את לא השארת לי מקום.

אני: בכל החלל הזה לא מצאת מקום?

הוא: לא, מצאת הצדקות רציונאליות להכל.אז לאן אני אכנס?

אני: אז איך עכשיו כן?

הוא: כי חזרת לחשוב.

אני: וזה בסדר… על הגדר?

הוא: ברור, אני נמצא גם שם. הכי מעניין לי.

אני: ואם אני אחליף צד?

הוא: מלוא כל הארץ כבודי, אני בכל מקום, זוכרת?

אני: אבל מזמן לא ניסיתי לחזור.

הוא: זה בסדר, אני  אוהב אותך גם ככה.

אני: למרות הכל?

הוא: בגלל הכל.

אני: ומה עם מצוות?

הוא: הן בשבילך, לא בשבילי, מצידי…

אני: אז מה כן?

הוא: הנוכחות, התודעה, היכולת להכניס אותי בכל זאת.

אני: ואם  לי לא יישאר מקום?

הוא: יישאר, אם תבחרי בזה שוב מדעת תראי שיש מקום לשנינו.

אני: אפשר לבחור כל פעם חדש?

הוא: צריך

אני: ואם אני עוברת צד בגדר?

הוא: רק אם זה אמיתי.

אני: אני אסגר על זה פעם?

הוא: אם כן, תראי ששוב אני יעלם לך, אני לא מצליח להיכנס למקומות סגורים, מצטער.

היי אתם, לאומה כבר תרמתם?

נאספתי אל אבותיי בשיבה טובה, הנה אני בבית דין של מעלה. המלאך האחראי מציג את הטבלה הבאה:

מספר הצאצאים שיהיו למייסדי המשפחה בהגיעם לגיל מאה (הטבלה פורסמה במדור "רביבים" של הרב אליעזר מלמד בעיתון "בשבע"):

גיל הנישואין

שמונה ילדים

שבעה ילדים

שישה ילדים

חמישה ילדים

ארבעה ילדים

שלושה ילדים

21

774

608

464

224

150

89

22

598

459

328

166

99

54

23

515

394

272

150

89

44

24

423

344

249

136

84

40

25

376

315

238

120

80

39

26

280

246

202

102

74

39

http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7869

מלאך א: כמה ילדים הבאת?

מלאך ב: כמה נכדים יש לך?

מלאך א: תני לראות כאן. התחתנת בגיל הנכון, ייאמר לזכותך. אבל מה זה? רק שלושה ילדים? איזו מן יהודיה את?! במקרה הטוב יש לך 87 צאצאים עכשיו, אם רק היית תופסת את עצמך בידיים יכלו להיות לך כבר 774!

מלאך ב: ת'כלס את כישלון טוטאלי. מיד גלגול נוסף. שלא תחזרי לכאן אם לא עשית לפחות 8 ילדים – לתפארת עם ישראל…

טוב, הגיע הזמן לפתוח את הנושא ולשים את זה על השולחן.

כשרבנים, מחנכים, מחנכות ורבניות מדברים על נישואים בגיל צעיר ,זה יושב על שיטה שלמה ומובנית.

שיטה? שיטה זו לא מילה שמסתדרת עם עניין כל כך משמעותי בחיי אדם כמו נישואים, או שבעצם גויסנו לכל החיים ורק שכחו לספר לנו שאנחנו בצו שמונה לעתיד האומה.

חברה, כל חברה בנויה על הגמוניה. החברה הדתית לאומית תמיד ישבה על איזושהי גדר, חלק עם נטייה לכיוון החרדי וחלק יותר מחובר וקשור להוויה הכלל ישראלית, אבל תמיד במתח האמצע.

בשנים האחרונות, מפולת של מאמרים תורניים על גילאי נישואין, תורף הבעיה למרבית "תחלואי החברה המודרנית"- כן , חתונה, ורצוי איפשהו בין 19 ל21.

ולבנים 23, 24… כי הם מתבגרים יותר לאט וכל זה. רווקות מאוחרת- בעיה לאומית, קשה , כואבת, בעיקר קוראת תיגר על השיטה שלנו כידוע.

אז מה קורה אצל הרבה זוגות במגזר שמתחתנים צעירים: מתחלים ללמוד מקצוע, לחץ לסיים תואר בזמן מאידך ולחץ להתפרנס, זה השלב בו כנראה גם יהפכו למרבה השמחה להורים צעירים לילדם הבכור.

עכשיו בואו נראה אתכם, הורים, עובדים , לומדים בני עשרים וקצת מסתדרים עם העולם.

אהה, לא אמרו לכם שההורים היו אמורים לעזור לכם?… טוב שכחו, את זה לא לימדו בישיבה/מדרשה/אולפנא, אופס.

לא, כי בדור של המחנכים והרבנים שאמרו לכם את זה, אי שם בשנות השבעים ,כשהם היו בחורי ישיבה צעירים ונישאנו לסטודנטיות צעירות אז ההורים עזרו. בטח אין קשר לזה שהם עצמם היו מן מיזרוחניקים כאלו של פעם והביאו רק שלושה ילדים.

אבל העיקר השיטה, השיטה עובדת.

אז לפי מה עובדת השיטה? ככל שתתחתן צעיר יותר תקבע לך מסלול חיים קרוב יותר למוסדות חינוך בהם למדת, משמע- הצלחה חינוכית מרשימה. ככל שתתחתן צעיר יותר, תתקשה יותר לפרנס משפחה, הסיכוי שבמצב כזה תהיה מסוגל לשנות משהו באורח החיים שלך הולך וקטן. אתה כנראה תיסגר בתוך חברה שיותר ויותר דומה לך, כי יהיה לך קשה להתמודד עם מורכבויות-הן יעוררו בך משהו שתעדיף לחנוק ולא להתמודד איתו. יהיה לך קושי-תוכל תמיד לטפול את זה על "החברה המערבית" השטוחה והנבובה שלא נותנת לך לחיות את חייך. ככל שתתחתן צעיר יותר הסיכוי שלך להשכלה ילך ויפחת, אז ככה כנראה גם יצליחו לשכנע אותך להמשיך ולדבוק באורח חיים כזה ולגדל עליו את ילדייך.

שיטה יעילה, בעיקר כדי ליצור הון פוליטי והשפעה על המציאות הישראלית. גדל לך עדר ענק שמנהל אורח חיים שלא מאפשר לו מימוש ובחירה אמיתי, הרי לך מתכון מנצח להשגת השפעה ושלטון. כמה שהעדר יהיה כבול יותר, לחוץ יותר, כפוי יותר- ככה זה יעניק כוח רב יותר למי שמנהיג אותו.

נצא רגע כולנו מתוך נקודת הנחה שמדובר עדיין באוכלוסיה עם אחוז גירושים נמוך, בואו נחשוב למה?

מי יכול להתגרש כשיש לו ארבעה או חמישה ילדים בטרם הגיע אפילו לגיל ארבעים?

מי יכול להתגרש כשעוד בעודו נשוי הוא בקושי יכול היה לפרנס משפחה, קל וחומר כגרוש.
מי יכולה להתגרש כשלא עלה על דעתה לפתח לעצמה קריירה סבירה שתאפשר לה להתפרנס בכבוד, הלא היא אם לשישה או שבעה ילדים.

מי יכול להתגרש כשהוא לא רכש מקצוע שיאפשר לו לעמוד על רגליו מבחינה כלכלית, לבד, בלי משכורת נוספת, בלי עזרת הורים?

מי יכול להתגרש כשהוא יודע ששמו הטוב תלוי מעתה בחסדיהם של שדכנים כאלו או אחרים, ואלו למרבה הצער לא יעשו איתו את החסד הזה לאחר הפרה כה בוטה של השיטה.

למה רווקים מאיימים עליה כל כך?

כי הם, בעצם אי הנישואים שלהם עד היום, קוראים על זה תיגר. " אני לא אתפשר, ואחיה חיים שאני לא רוצה כדי שזה יסתדר לכם עם השיטה".

מה שיטה כזו מתחזקת בעצם?

מספרים, מספרים גדולים, עתיד הדמוגרפיה, ליצור כוח.

עובד?

מאחורי הסטטיסטיקה הזו יש אנשים, מי שנפגע משיטה כזו ספק אם ימשיך בה. קרוב לוודאי שתקרוס לתוך עצמה בעוד היא מותירה הרבה נפשות פצועות, ילדים מוזנחים, מבוגרים מתוסכלים ורבנים ומחנכים שיתהו "במה כשלנו".

איפה הכשלים?

הכשל נעוץ במחשבה ,כאילו אפשר, לשכנע נשים בעשור השני של המאה ה-21 שהמימוש העצמי שלהן מסתכם בלהיות רעיה ואם. כי כמה שינסו לשכנע אותן הרצון לעצמיות יתפרץ בסוף. רצון לעצמיות הוא איום על כל שיטת חשיבה ואורח חיים כזה.

כשל נוסף נעוץ,בזה שממשיכים למכור לצעירים שמה שחשוב בבן-זוג פוטנציאלי אלו ערכים משותפים, דעות, אידיאלים ושרגש הוא יועץ רע לבחירה מהסוג הזה. אז ממשיכים לייצר זוגות פזיזים ואומללים ולאמלל את מי שלא מקבל את זה על עצמו ולטפול עליו שהוא "בררן" או "מפונק".

הכשל העיקרי, אף ילד לא יחווה את אלוהים כשהוא מרגיש, גם בלי שאומרים את זה בגלוי, שכל ההתנהלות סביבו היא בכפייה. בהכפפת היצר, הטבע האנושי, המאוים, התשוקות, היצירה והרוח לשיטה מסרסת ומשתקת.

מי נעלם פה?

נעלמה הציונות הדתית, זו שהייתה לה בשורה חדשנית לעולם היהודי, זו שרצתה להשתלב במרחב, להשתלב במציאות, להיות טבעית ולא זרה לה.

ברור לי שיגידו שזה הבעת דעה, לא מחייב אף אחד, אבל לרבנים שמביעים עמדה יש השפעה קצת יותר מהותית על הלך הרוח הציבורי. כל מי ששייך לקבוצה רוצה להיות "בסדר" על פי כללי אותה הקבוצה, אם את לא עומדת בטבלה אז מה יהיה?…

נכון לא תקבלי עונש, אבל את כבר "לא בסדר", וכבר יש לך שיבוש בסדרי העדיפויות. בטח גם יש לך בעיות באמונה, אחרת איך את לא נלהבת כולך למלא את יעוד הרחם הבלעדי שלך.

את כבר דתייה סוג ב', מקסימום אם היית מצטיינת במצוות אחרות נגיד עלייך :"למרות שהיו לה רק שלושה ילדים היא הייתה ממש אישה צדיקה."

כמאפשרים בחירה אמיתית, חושפים למידע שייצור שיח אמיתי ,חופשי מלחצים, לא אמורים לכתוב דבר כזה:
…"כאשר הזכרתי את הטבלה הזאת, התעוררה תרעומת בקרב נשים "פמיניסטיות" שטענו שיש בפרסומה משום התערבות בוטה בהחלטה שצריכה להיות של הנשים לבדן, כמה ילדים הן עצמן רוצות ללדת. והכנסת גיל הנישואין כגורם משפיע יגרום בעקיפין לכך שנשים יתחתנו מוקדם יותר, ועל ידי כך לא ירכשו לעצמן מקצוע מכובד שיאפשר להם להתחרות כשוות עם הבנים. ויש שטענו שטבלה זו היא אחת הדרכים המתוחכמות שעל ידם "הרבנים" הופכים את הנשים לבתי חרושת לילדים, למען התורה, העם והארץ, תוך התעלמות מאישיותן.
מובן שאין בכוונתי ללחוץ על אף אשה ללדת יותר מכפי שהיא רוצה, אבל נדמה כי ראוי שכל אשה תתכנן לעצמה את חייה כאשר מירב העובדות גלויות ומונחות לפניה."

כשמנסחים את זה ככה, הבחירה כבר אמורה להיות "מובנת מאליה". כאמור, מיותר לציין שכל הקשיים שתוארו במאמר הציגו את "אותם הורים" שנתקלים בקשיים עקב משפחתם מרובת הילדים, כשאשמים, לא חלילה ההדרכה ההלכתית שלא רואה את הקשיים בעין מציאותית. הוא אפילו לא טורח לענות לביקורת, כאמור – זה הרי ברור מאליו.

קשיים הם לגיטימיים, הם לא תוצר של אנוכיות. הם תוצר של מצב הנתונים הטבעי של האדם. כשמציגים עמדה על חצי עמוד ואת הקושי בפסקה אחת ברור לאן נושבת הרוח.

ניתן לבוא ולומר עכשיו "מה הבעיה, שכל אחד יחליט בעצמו". אם זה באמת מה שאנשים היו עושים, אם היה שיח שמאפשר החלטות עצמאיות מבלי שהמחיר עליהן יהיה סוג של נידוי והדבקת תווית של "דתי סוג ג'" בטח לא היינו נתקלים בסוף המאמר של הרב בשאלה הבאה:
"לאור האמור לעיל, נראה כי עיקר ההחלטה על המשך התפתחות המשפחה מוטלת על בני הזוג, ובעיקר על האשה בהתאם ליכולתה הנפשית והפיזית, מדוע אם כך, יש לעשות שאלת חכם, ומדוע אני כאשה צריכה לחשוף את רגשותיי בפני אדם שהוא זר לי לחלוטין, כאשר בעצם השיקולים נתונים בידי? האם לא ניתן לסמוך על החלטות בני הזוג בנוגע למשפחתם?
רב תודות. מ. בת 25.

תשובה:
דווקא מפני שהנושא מורכב מכל כך הרבה שיקולים, יש ערך להתייעצות עם רב. לגבי השאלות ההלכתיות יש לברר מתי מותר למנוע הריון ומתי אסור, והדין תלוי בשאלה אם כבר יש להם בן ובת, וכן כמה זמן עבר מהלידה הקודמת. ואם יש מחלות וכדומה. השאלה השנייה היא: כיצד מונעים הריון לפי ההלכה. ובזה ודאי שצריך לדעת את ההלכה. ומי שאינו תלמיד חכם, צריך לשאול רב.
בנוסף לכך יש לשקול היטב את הצדדים הערכיים והמוסריים, וכדי להגיע להחלטה טובה, למשפחות רבות כדאי מאוד להתייעץ עם רב. אמנם רצוי שזה יהיה רב שמכיר היטב את בני המשפחה, כי הוא יוכל לתת את העצה הטובה ביותר. אבל גם אם אינו מכיר, אם יש לו נסיון, הוא בדרך כלל יכול להוסיף תובנות חשובות. ויש כאלה שאינם זקוקים להתייעצות. ויש שחושבים שאינם זקוקים להתייעצות, וכשיגיעו לגיל מבוגר, כשכבר לא יוכלו לשנות דבר, יתכן מאוד שיחזרו בהם, ויצטערו על שלא התייעצו."

(נלקח מ: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7869)

כל מי שפעם שמע תשובה כזו יודע בדיוק מה זה עושה. איך זה מגמד אותך, מכניס אותך לסד לחצים , כזה שמאיים על תחושות השייכות והגדרות הכי בסיסיות שלך.

פרסום של טבלה כזו,הוא סוג של השלטת שיטה מדכאת שמונעת צמיחה וגדילה. ממי היא מונעת? מחברי אותה קהילה עצמה, שאלו הן פני ההנהגה שלה.

למי מתאימות טבלאות ילודה ועידוד דמוגרפי בשביל העם והארץ?

לחברה ששכחה את האדם, את נזר הבריאה כולה, את זה שגם צריך בסוף להגשים הכל.

ואני אעדיף לנצור לשוני מלהזכיר איזה חברות שכחו שיש אדם.

20111202-004050.jpg

אהובתי,הגדר

חג כבד ראש השנה, דחוס מחשבות ודחוס החלטות.
השנה כנראה צריך להתאפס. למה צריך? כי ככה אומרים לך. כי אי אפשר להיסגר על זה שאת על הגדר.
צריך צד, אחרת איך ידעו למה לצפות ממך? איך ידעו מה את חושבת?
ואם אני לא רוצה לרדת לשום צד? אין רוצה, יש חייבת. חברה לוחצת-עכשיו תחליטי.
לנו או לצרינו.
חצופה שכמוך, גם מעבירה ביקורת גם נשארת בפנים, גם עושה עבירות, גם עולה על הגדר וגם מסתכלת עלינו מלמעלה.
בשביל מה נכנסת? להרוס?… תגידי תודה שבכלל קיבלו אותך יפה ופינו לך קצת מקום.
אמירה? איזו אמירה כבר יכולה להיות לך, את לא מכאן באמת, את אורחת לרגע.
אין אמירות מהגדר.
הגדר זה עצלות, עצלות שלך-לא מחליטה, לא יורדת לשום צד, הכי נוח.
**
הגדר היא בחירה, מודה. בחירה שלא קל איתה לרב הדוסים, מה לעשות.
קשה לך להכיל כשגדלת בקופסאות חשיבתיות מסויימות שיש מורכבויות יותר גדולות באמונה.
שאף אחד הוא לא סטטי, אף אחד לא נשאר אותו דבר מרגע שהוא הגיע להכרה מסויימת.
ככל שדוחקים באנשים לקבל הכרעה לצד מסויים בעצם דוחקים יותר אנשים החוצה.
יש לך אמירה? יש לך עמדה בתורה? עמדה על עניין הלכתי? אתה?.מי אתה בכלל… אפילו לא תלמיד חכם.
**
אנחנו קבוצת איכות, עדיף קטנה ומצומצמת.
את סתם המון נבער חלש דעת, מי שחושב-לעבור צד מיד.
פה מצייתים, פה אין מאמינים.

רצונות שעדיף לממש השנה

מה אני רוצה שיקרה השנה:

השנה אני רוצה ללמוד להחליף גלגל לבד אם יש לי פנצ'ר באוטו.

השנה אני רוצה ללמוד לתדלק בתדלוק עצמי.

אני רוצה להצליח לשמור על האוטו נקי. טוב לא נקי, רק סביר. טוב לא סביר, רק לא פח נוסע.

השנה אני רוצה להצליח ביום אחד: לקפל כביסה, לתלות כביסה, לכבס מכונה, לרוקן את שני הכיורים מכלים וגם לבשל (כל יום )אוכל טרי. כן, כן, באמת אני רוצה.

השנה אני רוצה להצליח סופסוף להיגמל מכל מיני התמכרויות קטנות ומעיקות, מהשוקולד, הפייסבוק, הקפה והסיגריות הארורות. אני מוכנה להסתפק בגמילה מאחת מהן. אפילו שאלוהים יעזור לי להוריד רק חצי מכל אחת. גם רבע זה בסדר… באמת.

אני רוצה להצליח להיות האמא הכיפית, הנעימה, זו שמצליחה לאזן בין רוך לבין סמכות. זו שמצליחה לתת הכל וגם להישאר עם קצת כוח לעצמה. זו שהילדים מחכים לה. זו שהילדים מרגישים שהיא הכי שם בשבילם.

***

אני מקווה להצליח לבחור סופסוף. לבחור אם לרדת מהגדר הארורה שהפכה למקום הקבע שלי. הגדר שאני יושבת עליה כל כך בנוח. בנוח מדי, רגל פה רגל שם. לא ממש אפשר לקרוא לי דתייה, אורתודוקסית מהספר בטח לא. חילונית כבר מזמן לא.
פעם עברתי מצד אחד לשני, אחר כך ברחתי רחוק לצד השני. הכי רחוק, למקום שממנו בכלל לא רואים שהייתה גדר.

כשחיפשתי אותה שוב, אפילו רק כדי לראות מרחוק, היא צמחה לגבהים חדשים. עם סולם טוב שהצלחתי לבנות במשך השנים גם טיפסתי עליה מחדש.

לא רוצה לקפוץ חזרה. אבל גם טוב לי עליה. בינתיים.

תנסו פעם. רואים משם הכל. כדאי לפעמים.

הייתי רוצה להיות שלמה עם זה שאני בוחרת לא להכריע לשום צד. לא להתקבע באף צד שלה.

לא בצד של החול, לא בצד החופשי. גם לא בצד הקדוש, החופשי באמת. הגדר הטובה. הגדר הבטוחה.

אני רוצה להפסיק להרגיש שאני צריכה לעזוב את הגדר שלי.

שהשנה היא קצת תתרחב כדי שיהיה לי מקום לזוז בלי ליפול לאף צד.

שנה טובה.

למה (כנראה) כבר לא יהיו לי עוד ילדים

אקדים ואומר, אני מסייגת מראש את הדברים שלי למרבית המשפחות מרובות (ברוכות אם תתעקשו) הילדים שעד כה נתקלתי בהן.

אני גרה עדיין, ביישוב ביו"ש, אז ראיתי מספיק, די הרבה למען האמת.

אני יודעת שיש את היוצאים מן הכלל שמגדלים משפחה מדהימה עם כמות ילדים דו ספרתית, הכרתי גם משפחות כאלו, מיעוט ספור. מיעוט לא מייצג.

אבל אני מסייגת מראש שיש מי שמצליח לעשות את זה טוב, יש מי שנועד באמת כל כולו לגדל ילדים.

התחתנתי בגיל עשרים, מרשים משהו. האמנתי ורציתי באמת ובתמים בית של עשרה ילדים לפחות.

עם לידת בני בכורי, הבנתי שזה לא כל כך פשוט כמו שהתאמצו לתאר באוזני. זה היה אולי הג'אגלינג הכי מטורלל שעשיתי בחיים שלי, לתמרן בין תינוק בית ולימודים. לנסות לעשות את זה באופן כזה שהתינוק יקבל הכי הרבה.

הכי הרבה תשומת לב, אהבה, הבנה, מילוי צרכים. לדעתי בזה הצלחתי.

הפכתי לבנאדם טכנוקרטי מאוד, קר, מתפקד, ממלא צרכים של תינוק, של בעל, של ציפיות של חברה.

הבכור בן שנה, הריון שני. לא,לא היה מה לדבר על מניעת הריון. כי אין עדיין פרו ורבו. לא לימודים זה לא תירוץ, רצון להשקיע בילד שכבר מגדלים זה ממש לא תירוץ. זוכרת הכל לפרטי פרטים, שאלנו את הרב. היינו אצלו יחד.

לשניות בודדות האמנתי שכל מה שהוא אמר היה נכון, שזה באמת יעזור לי להתגבר על הפחד.

לפני לידה שניה, לחץ. פחד. לא יודעת איך אני אסתדר, בקושי נשמתי וכבר אני אמצא את עצמי עם שני ילדים.

בקושי נושמת, בקושי מתאוששת, תסתדרי. כבר ילדת זה לא חדש לך.את לא מרכז העולם, את ילדה גדולה, תסתדרי.

התאוששות, התאפסות. תור לרופא נשים. מרשם לגלולות. יש דווקא "אישור" מהרב כל עוד אני מניקה.
שנה, סיימתי להניק.

מחליפה סוג גלולות, לוקחת בסתר. כבר אין לי אישור. אין עם מי לדבר. שני בנים, זה לא פרו ורבו.

לא מבינים אותי. אני בכיינית, אני מפונקת, אני מרוכזת בעצמי, אני אגואיסטית.

מן יצור כלאיים כזה, יושבת על הגדר לא פה ולא שם, בלי סדרי עדיפויות "נכונים". את לא ראויה לבוא בקהל כל עוד התודעה שלך מקולקלת כל כך.

תתחזקי באמונה, תתחזקי במצוות. אז לא תחשבי שקשה לך, כי לא יהיה לך קשה, תחשבי את הדבר נכון והכל יסתדר.

לא בכוונה, הריון שלישי. אולטרא סאונד ראשון-גאולה. זו בת. יהיה פרו ורבו.

שבה מנוחה לנפש, הנפש כבר שכחה איך זה מרגיש. איך מרגיש בלי לחץ מעיק בחזה שעולה לצוואר שגורם לרצות להקיא בלי סיבה ברורה. הנפש שכחה איך זה שתפילה נענית, איך זה שהמציאות מתגמשת אליה גם.

הנפש שכחה שיש גם שמחה. שיש לאן לשאוף. שיש לה מקום להתרחב לתוכו.

הגוף כבר שכח שהוא לא רק מספק צרכים. עוד מעט יזכירו לו שוב, בינתיים קצת חופשי.

את הלידה השלישית חוויתי כבר אחרת, בלי לחץ, מתח, חרדה. רק שחרור, רק שמחה, רק רצון.

נראה לי מוזר כ"כ היום שאני חווה אותה כפעוטה מדהימה בת שנה ושמונה חודשים שאת השלב המדהים הזה פספסתי תמיד כי כבר הייתי בהריון מתקדם. כי הראש כבר היה במקום אחר.

אני יודעת שהבנים מדהימים, משגשגים, מטופחים ושאני עושה כמיטב יכולתי, תמיד אפשר יותר.

השיטה היא כשלון. היא מתאימה לבודדים, לא יכולה להינתן כהלכה לרבים.

הילדים הם היוצא דופן. אחרי הבת השלישית נעצר הסחף אל אלוהי הילודה.

אני גומרת את עצמי כדי לשחק איתך, לדאוג שיאכלו אוכל ביתי איכותי, לנקות להם את הראש מכינים, לקחת אותם לטיפולים ורופא אם צריך כשצריך.

אני רואה אותם כמכלול וכשלם כי עצרתי את השיטה מבחינתי.

אני רואה את החברים שלהם מסביבם, כולם רוצים לשחק אצלינו כי הם מרגישים חום שחסר בבית שלהם.

כי קשה לתת חום ולספק צרכים של שישה או שבעה ילדים צפופים בהבדלים של שנה וכמה חודשים אחד מהשני. קשה לראות ככה צורך אינדיבידואלי של ילד.

כולם מודעים לקושי הטיפולי השוטף, אז ממציאים שיטות. אז מחליטים שזה סביר והגיוני (וגם בריא להתפתחות) שילדה בת עשר תהיה אחראית באופן קבוע לקחת את האחים הקטנים שלה מהגן. כי לא צריך ילדות, כי לא צריך לשחק, כי לא צריך לגדול לבד. אפשר להאיץ בהכל. ממילא כולנו כלי לאלוהי הילודה.

אפשר להגיד בלי בושה לאם שמתלוננת באסיפת הורים בגן על כך שהורים לא מנקים כינים "מה, את חושבת שיש לי זמן לבדוק שבעה ראשים כל יום".

נכון, אין זמן. אבל הבאנו שבעה ילדים והצלנו את הדמוגרפיה, וקיימינו והידרנו בפרו-ורבו.

מאחורי זה יש ילד שסובל מראש מלא כינים, שלא מקבל את הטיול הרפואי הכי טוב שאפשר, שאף אחד לא יקח אותו לקלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק אם הוא יצטרך כי אין זמן, שיגדל בין האחים שלו שיגדלו אותו כי יש לאמא שלו תינוקות לטפל בהם, שלא ימצא את המקום שלו בעולם כי תמיד צפוף, כי תמיד מחכים כבר לילד הבא.

מאחורי הדמוגרפיה יש ילד שאף מבוגר לא נהנה ממנו, כי אין לו זמן. הוא חי מתשומת לב של אחים אם הם יכולים לתת לו. מאחורי זה יש ילדים די קטנים עם אחריות די גדולה.

מאחורי זה נוצר פרדוקס מטורף שככל שיש יותר ילדים, יש יותר צורך בנוכחות הורית צפופה אבל גם הכרח  לעבוד יותר שעות כדי להכניס יותר כסף.

מאחורי זה יש בחורה בת עשרים ושתיים שעומדת לפני לידה ראשונה ויודעת שאמא שלה לא תהיה איתה שם כי אמא שלה צריכה ללדת חודש לפניה.

אם קראתם עד הנה, ועוד לא התעצבנתם אז כן, יש יוצאים מהכלל. לא גוזרים הלכה מהיוצא מהכלל.

הכלל מגדל הרבה ילדים, הכלל יכל להיות הורה נפלא לארבעה ילדים לא לשבעה.

הכלל מזניח את הילדים שלו כי אין לו ברירה אחרת.

הכלל מאמץ "חזון" חינוכי של עצמאות יתר עם אחריות גדולה מידי לידים קטנים מידי כי אחרת הוא יקרוס באמת.

ילד לא צריך מותגים ולא צריך להיות מוצף צעצועים.הוא יסתדר גם בלי הרבה חוגים. או בלי חוגים בכלל.

ילד צריך הבנה, תשומת לב, עידוד, הקשבה-מי מצליח להקשיב באמת לשמונה אנשים ביום?…מי מצליח לתת את כולו לשמונה/תשעה/עשרה אנשים ביום כשהוא גם צריך לעבוד, לבשל, לכבס ושלל פעולות תחזוקה שוטפת.

כן מעט. ממש מעט. זה לא לכולם. בטח לא למגזרים שלמים. בטח לא דרך חיים לרבים.

למען הגילוי הנאות-אני לא מצטערת על אף ילד שיש לי J רק על  מה שמסביב.

אמונה לפני שנה

וכן ילדים זה שמחה

מנסה לחזור בתשובה, בינתיים הצלחתי לחזור עם שאלות (גם משהו…)

משהו לפני שאלול יגמר.

היום שבו מרגישים באמת שהגיע חודש אלול הוא כנראה היום בו את מרגישה כמו עוד ערימה אצלך בבית. רק שאת לא ערימת כלים, כביסה, או צעצועי ילדים. את ערימת חטאים. גם לא מהסוג המעניין שלהם, סתם קטנים, אפורים ומשעממים כאלו. כמו שיש לכולם.

ביום הזה את גם תרגישי שזה כבר באמת לא משנה מה תעשי מעכשיו או לא. לך ככל הנראה אין תקנה.

בעצם למה שלא תהיה לי תקנה, אם תשובה קדמה לעולם בעצם ההנחה שיש חטא טבוע בבריאה?
החטא הוא כמו חלק מהממשק של הנפש, ההתנהגות… של הכל.

cc-by-sa-temporalata

אבל זה לא מסתדר לי, משהו לא חודר את החומה. שנים של ציניות ורצון עז פשוט לא להרגיש עשו את שלהן. הפכו אותי למי שמקיים מצוות כמצוות אנשים מלומדה – כזה שעושה ולא מרגיש, עושה ולא חושב, עושה ובעצם לא באמת רוצה.

בהמשך של היום שבו מרגישים שבאמת הגיע אלול מתחילים להרגיש קצת צער. בעיקר צער על זה שזה מה שעובר לי בראש. בעיקר צער על זה שמשהו לא מספיק מפריע לי, כי עובדה שככה זה… ככה השארתי את זה.

לקראת הסוף של היום הזה באמת נמאס לי מהמצב של עצמי. זה מתחיל בקטנות… קצת בכי ילדותי, אז ממשיך לגל גדול יותר, כזה שבכוח עוצר את הכל ואי אפשר להמשיך להישאר אדישים אליו. כזה שגורם למי שנוסע בנתיב לידי ומסתכל עליי באותו רגע לתהות אם הכול תקין… אולי אפילו להציע עזרה (בכל זאת… בחורה בשילוב בכי). גל שגורם לך לרצות שוב להרגיש שהקב"ה באמת יפתור לך את כל הבעיות אם רק תעיזי להישען עליו ולהרפות מהכל.

אז אני נזכרת שאני אף פעם לא מצליחה לעשות את התרגיל הזה בשום משחק של דינמיקה חברתית (מהסוג שמקום העבודה שלך נורא אוהב לקיים). בעיקר כי זה נראה לי כל כך לא הגיוני להצליח ליפול לתוך הידיים של מי שמאחורי, כל כך מנוגד לכל אינסטינקט של הישרדות. אז אני מבינה, נאלצת להבין, שכנראה הוא לא באמת סוכנות הביטוח שלי, הוא קצת יותר מחזיק ממני… מאמין שאני באמת יכולה לבד. שכבר גדלתי ואני לא צריכה השגחה צמודה.

אתה באמת רוצה להאמין, בתמימות, שאתה יכול להישען עליו כמו על גל ולצפות שלא באמת יתנפץ לך. אתה לא באמת רוצה להאמין שאתה חייב להכנס לים עם כל הגוף, להכניס את הראש ולהירטב לגמרי. למרות שברור לך שרק ככה תרגיש משהו, כי רק ככה תשטוף את הציניות שהחליפה את הדעת שלך במשך שנים.

אתה תצא רטוב, אבל לפחות רטוב באמת ולא טובע בים של ציניות ושל שקרים עצמיים.
אולי בהמשך החודש גם תצליח לחדש איתו את הקשר באמת.