פוסט אורח: ויהי אור

מאת: איתמר מרילוס

יוסף שלום אלישיב בן ה-98 התעורר משנתו בבעתה. הוא התיישב לאיטו על מיטת העץ הפוריטנית בחדרו. חרף האפלולית ששרתה בחדרו, הוא הצליח לגשש ולמצוא את משקפיו העגולים שהונחו על כסא סמוך למיטה. אט אט, אבל בנחישות הוא קם מן המיטה ופסע באיטיות שרק זקנים שעוד להט נעורים מפעפע בהם יכולים להבין את הייסורים שהיא מחוללת.

יוסף שלום נעמד אך בקושי למול מראה שהועמה השתקפותה לאורך השנים. הוא ניסה להיזכר מתי עמד לאחרונה למול מראה, והתקשה להיזכר. כבר שנים ארוכות הוא עסוק בלימוד מתוך גשמעקט אמיתי. אבל עכשיו משהו בו התערער, באותו מגנון שכלי חותך. הוא נבוך כשאמרו על שכלו "זה שכל של תורה".

והשכל שלו הוביל אותו למסקנה הבלתי נמנעת ש"גם בזקנים יכולים לצוץ ניצני מרד. אחרי הכול יוחנן שימש בכהונה הגדולה 70 שנה ולבסוף נעשה צדוקי". תמיד נהג לומר משפט זה בשיחותיו, אבל כעת אמר זאת לא כהוכחה מצליפה, אלא כמעין ליטוף מנחם. הוא התקשה להגדיר בשכלו באופן מדויק את הסיבה, אבל השנים חידדו בו לבסוף את ההבנה שגם השכל טוב עד מקום מסוים ומשם והילך הרגש מולך בין אם בכיפה ובין אם לאו.

יוסף שלום לחץ על מתג התאורה ואור חיוור עתיק יומין נדלק.

מאחת המגירות הוא הוציא ביד רועדת תער עתיק עוד יותר שהתגלגל לידיו אי שם בעסקת חליפין עם ערבי לפני יובל שנים, טרם דרך כוכבו שלו בעולם התורה. הוא החל ביד רועדת לגלח את זקנו הדליל. השערות הלבנות דאו באוויר, ולבסוף נחתו על מצע רך בדמות חידושי תורה שכתב יוסף שלום. תווי פניו נגלו בראי. הוא התקשה להכיר עצמו.

כעת הוריד את כיפתו השחורה, קיפל אותה לשניים והניחה בארון, תוך שהוא מקפיד לנשקה. הוא הוציא מן הארון חולצה ומכנסיים פשוטים, ולמרות עצמותיו הדואבות הצליח (בחסדי האל?) להתלבש לבדו. הוא הותיר על השולחן מכתב בו הוא מסביר את מעשיו, ומבקש מבני ביתו שלא להצטער יתר על המידה.

חרש הוא יצא מן הבית, נזהר שלא להעיר את בני ביתו, וגרוע מכך להעיר את המשב"ק השוכב על הספה ונחירותיו המנסרות מעלה. ליד רגלי המשב"ק הייתה מוטלת צלחת ששאריות הקיגל הרבות נותרו בה. יוסף שלום נתקל בצלחת, המשב"ק פקח את עיניו, אך כרסו המשתפלת הכניעה את רצונו לזהות את מקור הרעש. וכך יוסף שלום חמק.

בשש בבוקר התעורר המשב"ק משנתו והתלבש בחדר הסמוך. הוא ניגש אל חדר הרב, נכון להוליך אותו לתפילת הבוקר בחדר אחר בבית. עשרות כבר נאספו לתפילה. הוא פתח את דלת החדר וציפה לראות את רבו גוחן על הגמרא, אך הרב נעלם! המשב"ק החוויר.

הוא ניגש אל ישראל דוד, נכדו של הרב שנכון היה תמיד להיות בביתו של הרב, והודיע לו בקול שבור ש"הרֶבּ נעלם. "מה זאת אומרת נעלם, לא יכול להיות שבלעה אותו האדמה". "דווקא כן יכול להיות, מה עם קוירח". "שוינ, אין מביאים ראיה מדער ביבלס.הרב השאיר מכתב שבו הוא כותב שהוא מתפקר" אמר המשב"ק. המילים הלמו כתופים באוזניו של ישראל דוד. הוא ידע שהוא אינו יכול להרשות מצדו מציאות שכזו. פרנסתו ופרנסת בני משפחתו תלויה בכך. יתרה מזאת, הרהר ישראל דוד, זהו מאורן של ישראל, מה יהא עליהם? עולמם יחרב עליהם. הוא החליט בעצה אחת עם המשב"ק שילכו לחפשו.

ישראל דוד והמשב"ק החליטו דבר ראשון להודיע שהרב לא חש בטוב, ולכן היום התפלל לבדו. הנאספים המאוכזבים שבו כלעומת שבאו. איש איש מסיבותיו, זה רצה ברכה עבור האינגלע שיהיה בריא, וזה שרצה לחזות בקוידש כפשוטו.

בינתיים הצליח הרב לעלות אך בקושי על אוטובוס. הנהג היה מוכן להישבע שהוא מכיר את העומד מולו מאיכנשהו, אבל הרב אמר לו שהדבר לא ייתכן כי הפעם האחרונה שהוא נסע באוטובוס הייתה לפני למעלה מ50 שנה. הנהג והרב פתחו בשיחה, והרב הופתע לגלות כמה העולם השתנה. צער מסוים אחז בו. הוא והנהג קשרו שיחתם, עד שהנהג הגיע לתחנתו הסופית ב"עמק רפאים" ושם גם ירד גיבור סיפורנו מהאוטובוס.

המשב"ק ארגן את אנשיו הקרובים ביותר, שסמך שלא יפיצו את הסיפור לתשקורת. וכך משלחת יצאה לחפש את הרב ברחבי האיזור. במשך כחצי יום הם הסתובבו ולא מצאו את הרב, החשש שהתפקרותו של יוסף שלום תיוודע לציבור הפכה יותר ויותר לאפשרות ממשית. המשב"ק החליט לעצור לקפה, להירגע מעט ולארגן את מחשבותיו. הוא נכנס פנימה וניגש אל הדלפק. בידו האחת אחז במירס מנסה לתהות האם יש חדש ובידו השנייה מחפש בכיסו כמה שקלים לקפה, הוא הבחין בזווית עינו בדמות מוכרת. הוא שמט את הכסף מידו וצלילי המטבעות הנופלים הלמו בקרקע. "הרב, זה אתה!" אמר המשב"ק. "כן, זה אני" אמר הרב במבוכה.

כעת, מה הייתם עושים קוראים חביבים לו הייתם אתם המשמשים בקודש את יוסף שלום?

א.מוותרים ליוסף שלום הקשיש ונותנים לו לחיות את שארית חייו.

ב.מוצאים דרך לשמור על כוחם של העסקנים

בדומה לצפון קוריאה, החליט המשב"ק לנצל את הידע הבינלאומי שברשותו וחשב כי על מנת שלא ליצור אנרכיה בציבור החרדי, ועל מנת שלא יישרפו שביסים ברחובות (שלא לדבר על קומבינזונים צנועים) כדאי למצוא לבעיה פתרון. האמת שפה הסיפור הפסיק לעניין אותי. יתכן שישראל דוד או המשב"ק מצאו לבעיה פיתרון ויתכן שלא.

וגם את יוסף שלום זה כבר לא כ"כ מעניין. מי שיזדמן לו לעבור בעמק הרפאים ימצא יהודי קשיש ונחמד, מגולח למשעי, יושב בנחת בבית הקפה הפינתי, קורא ספר טוב ולוגם בהנאה מן הקפה החמים כשהגשם דופק בחלון. מעת לעת הוא מריח טבק המצוי בכיסו, מתבדח עם המלצריות הנאות ונהנה מן השמש. הוא מקבל מביטוח לאומי מימון לפסיכולוג פעם בשבוע. הוא מתרווח על כורסתו, והפסיכולוג המתקשה לזהות את הרב המפורסם ללא הזקן המפורסם, בטוח שהקשיש החביב היושב למולו הוזה.

איתמר מרילוס כותב ב- Ynet יהדות ובמוסף "שבת" של מקור ראשון.

מחשבה אחת על “פוסט אורח: ויהי אור

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s