למה (כנראה) כבר לא יהיו לי עוד ילדים

אקדים ואומר, אני מסייגת מראש את הדברים שלי למרבית המשפחות מרובות (ברוכות אם תתעקשו) הילדים שעד כה נתקלתי בהן.

אני גרה עדיין, ביישוב ביו"ש, אז ראיתי מספיק, די הרבה למען האמת.

אני יודעת שיש את היוצאים מן הכלל שמגדלים משפחה מדהימה עם כמות ילדים דו ספרתית, הכרתי גם משפחות כאלו, מיעוט ספור. מיעוט לא מייצג.

אבל אני מסייגת מראש שיש מי שמצליח לעשות את זה טוב, יש מי שנועד באמת כל כולו לגדל ילדים.

התחתנתי בגיל עשרים, מרשים משהו. האמנתי ורציתי באמת ובתמים בית של עשרה ילדים לפחות.

עם לידת בני בכורי, הבנתי שזה לא כל כך פשוט כמו שהתאמצו לתאר באוזני. זה היה אולי הג'אגלינג הכי מטורלל שעשיתי בחיים שלי, לתמרן בין תינוק בית ולימודים. לנסות לעשות את זה באופן כזה שהתינוק יקבל הכי הרבה.

הכי הרבה תשומת לב, אהבה, הבנה, מילוי צרכים. לדעתי בזה הצלחתי.

הפכתי לבנאדם טכנוקרטי מאוד, קר, מתפקד, ממלא צרכים של תינוק, של בעל, של ציפיות של חברה.

הבכור בן שנה, הריון שני. לא,לא היה מה לדבר על מניעת הריון. כי אין עדיין פרו ורבו. לא לימודים זה לא תירוץ, רצון להשקיע בילד שכבר מגדלים זה ממש לא תירוץ. זוכרת הכל לפרטי פרטים, שאלנו את הרב. היינו אצלו יחד.

לשניות בודדות האמנתי שכל מה שהוא אמר היה נכון, שזה באמת יעזור לי להתגבר על הפחד.

לפני לידה שניה, לחץ. פחד. לא יודעת איך אני אסתדר, בקושי נשמתי וכבר אני אמצא את עצמי עם שני ילדים.

בקושי נושמת, בקושי מתאוששת, תסתדרי. כבר ילדת זה לא חדש לך.את לא מרכז העולם, את ילדה גדולה, תסתדרי.

התאוששות, התאפסות. תור לרופא נשים. מרשם לגלולות. יש דווקא "אישור" מהרב כל עוד אני מניקה.
שנה, סיימתי להניק.

מחליפה סוג גלולות, לוקחת בסתר. כבר אין לי אישור. אין עם מי לדבר. שני בנים, זה לא פרו ורבו.

לא מבינים אותי. אני בכיינית, אני מפונקת, אני מרוכזת בעצמי, אני אגואיסטית.

מן יצור כלאיים כזה, יושבת על הגדר לא פה ולא שם, בלי סדרי עדיפויות "נכונים". את לא ראויה לבוא בקהל כל עוד התודעה שלך מקולקלת כל כך.

תתחזקי באמונה, תתחזקי במצוות. אז לא תחשבי שקשה לך, כי לא יהיה לך קשה, תחשבי את הדבר נכון והכל יסתדר.

לא בכוונה, הריון שלישי. אולטרא סאונד ראשון-גאולה. זו בת. יהיה פרו ורבו.

שבה מנוחה לנפש, הנפש כבר שכחה איך זה מרגיש. איך מרגיש בלי לחץ מעיק בחזה שעולה לצוואר שגורם לרצות להקיא בלי סיבה ברורה. הנפש שכחה איך זה שתפילה נענית, איך זה שהמציאות מתגמשת אליה גם.

הנפש שכחה שיש גם שמחה. שיש לאן לשאוף. שיש לה מקום להתרחב לתוכו.

הגוף כבר שכח שהוא לא רק מספק צרכים. עוד מעט יזכירו לו שוב, בינתיים קצת חופשי.

את הלידה השלישית חוויתי כבר אחרת, בלי לחץ, מתח, חרדה. רק שחרור, רק שמחה, רק רצון.

נראה לי מוזר כ"כ היום שאני חווה אותה כפעוטה מדהימה בת שנה ושמונה חודשים שאת השלב המדהים הזה פספסתי תמיד כי כבר הייתי בהריון מתקדם. כי הראש כבר היה במקום אחר.

אני יודעת שהבנים מדהימים, משגשגים, מטופחים ושאני עושה כמיטב יכולתי, תמיד אפשר יותר.

השיטה היא כשלון. היא מתאימה לבודדים, לא יכולה להינתן כהלכה לרבים.

הילדים הם היוצא דופן. אחרי הבת השלישית נעצר הסחף אל אלוהי הילודה.

אני גומרת את עצמי כדי לשחק איתך, לדאוג שיאכלו אוכל ביתי איכותי, לנקות להם את הראש מכינים, לקחת אותם לטיפולים ורופא אם צריך כשצריך.

אני רואה אותם כמכלול וכשלם כי עצרתי את השיטה מבחינתי.

אני רואה את החברים שלהם מסביבם, כולם רוצים לשחק אצלינו כי הם מרגישים חום שחסר בבית שלהם.

כי קשה לתת חום ולספק צרכים של שישה או שבעה ילדים צפופים בהבדלים של שנה וכמה חודשים אחד מהשני. קשה לראות ככה צורך אינדיבידואלי של ילד.

כולם מודעים לקושי הטיפולי השוטף, אז ממציאים שיטות. אז מחליטים שזה סביר והגיוני (וגם בריא להתפתחות) שילדה בת עשר תהיה אחראית באופן קבוע לקחת את האחים הקטנים שלה מהגן. כי לא צריך ילדות, כי לא צריך לשחק, כי לא צריך לגדול לבד. אפשר להאיץ בהכל. ממילא כולנו כלי לאלוהי הילודה.

אפשר להגיד בלי בושה לאם שמתלוננת באסיפת הורים בגן על כך שהורים לא מנקים כינים "מה, את חושבת שיש לי זמן לבדוק שבעה ראשים כל יום".

נכון, אין זמן. אבל הבאנו שבעה ילדים והצלנו את הדמוגרפיה, וקיימינו והידרנו בפרו-ורבו.

מאחורי זה יש ילד שסובל מראש מלא כינים, שלא מקבל את הטיול הרפואי הכי טוב שאפשר, שאף אחד לא יקח אותו לקלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק אם הוא יצטרך כי אין זמן, שיגדל בין האחים שלו שיגדלו אותו כי יש לאמא שלו תינוקות לטפל בהם, שלא ימצא את המקום שלו בעולם כי תמיד צפוף, כי תמיד מחכים כבר לילד הבא.

מאחורי הדמוגרפיה יש ילד שאף מבוגר לא נהנה ממנו, כי אין לו זמן. הוא חי מתשומת לב של אחים אם הם יכולים לתת לו. מאחורי זה יש ילדים די קטנים עם אחריות די גדולה.

מאחורי זה נוצר פרדוקס מטורף שככל שיש יותר ילדים, יש יותר צורך בנוכחות הורית צפופה אבל גם הכרח  לעבוד יותר שעות כדי להכניס יותר כסף.

מאחורי זה יש בחורה בת עשרים ושתיים שעומדת לפני לידה ראשונה ויודעת שאמא שלה לא תהיה איתה שם כי אמא שלה צריכה ללדת חודש לפניה.

אם קראתם עד הנה, ועוד לא התעצבנתם אז כן, יש יוצאים מהכלל. לא גוזרים הלכה מהיוצא מהכלל.

הכלל מגדל הרבה ילדים, הכלל יכל להיות הורה נפלא לארבעה ילדים לא לשבעה.

הכלל מזניח את הילדים שלו כי אין לו ברירה אחרת.

הכלל מאמץ "חזון" חינוכי של עצמאות יתר עם אחריות גדולה מידי לידים קטנים מידי כי אחרת הוא יקרוס באמת.

ילד לא צריך מותגים ולא צריך להיות מוצף צעצועים.הוא יסתדר גם בלי הרבה חוגים. או בלי חוגים בכלל.

ילד צריך הבנה, תשומת לב, עידוד, הקשבה-מי מצליח להקשיב באמת לשמונה אנשים ביום?…מי מצליח לתת את כולו לשמונה/תשעה/עשרה אנשים ביום כשהוא גם צריך לעבוד, לבשל, לכבס ושלל פעולות תחזוקה שוטפת.

כן מעט. ממש מעט. זה לא לכולם. בטח לא למגזרים שלמים. בטח לא דרך חיים לרבים.

למען הגילוי הנאות-אני לא מצטערת על אף ילד שיש לי J רק על  מה שמסביב.

אמונה לפני שנה

וכן ילדים זה שמחה

15 מחשבות על “למה (כנראה) כבר לא יהיו לי עוד ילדים

  1. אני לא מתחברת. כתבת דברים נכונים בחלקם, אבל יש פער בין קיום פרו-ורבו לבין הבאת קבוצת בייסבול לעולם הזה בשם הדמוגרפיה.
    אני אישיתכופרת בעובדה שילד "צריך וצריך וצריך". הפסיכולוגים אוהבים להגיד לנו כמה אנחנו לא מספקים את הצרכים הכ"כ בסיסים-מולדים-ספציפים של הילדים שלנו וכמה אנחנו אשמות בכל דבר בסופו של דבר (הכל מתחיל ונגמר במה שאמא עשתה לך בילדותך- מקסימום גיל 3 בערך, לא ככה?)
    ילד צריך שיאהבו אותו- להיות חלק ממשפחה שהוא שייך אליה. ומשם לכל אחד צרכים אחרים.
    לא מתיימרת להכריז שאני מצטרפת למשפחות הדו-ספרתיות, אבל מבחינתי הלכת רחוק מדי.
    בהצלחה יקירתי!, אני בטוחה שהילדים מקסימים ונהדרים, ואני לא בטוחה כ"כ שהילדים של השכנים מרגישים זנוחים ולכן באים אליכם. יכול להיות שהם פשוט נהנים לשחק עם הילדים שלך כי הם חברים טובים. כי יש להם משחק מגניב? כי יש להם מחשב? אולי, ואולי לא.

    ואגב, לא חשבתי אפילו לשאול רב אם לקחת או לא לקחת גלולות לפני שמלאו לילדון שנתיים. יש פוסקים ויש פוסקים. אולי המרירות נובעת ממקום של פגישה פסיקה שלא מכירה במציאות שלכאורה מתנגשת מול ההלכה היבשה. גם לדעת את מי לשאול זו אומנות.

    ישר כוחך.

  2. אני מכירה ממש ממש מעט משפחות עם בערך 7 ילדים צפופים. כמעט כל מי שאני מכירה מרווח לפחות שנתיים בין ילד לילד, ומגיעים אולי לחמישה. אז אני לא מכירה את "הכלל" הזה, אם כבר מבחינתי מדובר במיעוט.

  3. כל הכבוד על היושר ועל האומץ! מסכימה עם כל מילה!!
    חזקי ואמצי, גדלי משפחה לתפארת, וגדלי גם את עצמך משום שהאושר שלך שווה וחשוב לא פחות!

  4. יש לי הרבה ביקורת על השיטה ועל המנטליות אבל אם לשים אותה רגע בצד, כשיש אהבה ילדים לא מרגישים שחסר להם. מכירה לא מעט משפחות בנות 7-8 ילדים, לעיתים צפופים יותר או פחות, שהילדים שלהם עד כמה שניתן לראות מאושרים. טוב להם. הם משחקים אחד עם השני. הם מפתחים אישיות אינדיבידואלית. הם מקבלים תשומת לב עד כמה שאפשר מההורים. מה זה כמה שאפשר? לא חסר הורים לילד אחד או 2 שלא נותנים להם תשומת לב במיל. זה לא פונקציה של זמן. זמן יוצרים.

    מכירה הורים (גם לא דתיים) ל-4-5 ילדים שמצטערים שלא עשו עוד. הילדים הבוגרים היום, הם החברים הטובים ביותר שלהם. הם גאוות חייהם. אנשים צעירים מוצלחים לכל הדעות. 3 חתונות ברצף זה לא קל כלכלית, אבל זה אושר גדול בלב. ואפשר גם אחרת, כמו שאצל הורי, 17 שנה בין הילד הראשון והרביעי, או אצלינו, 12 שנה ביני ובין אחותי השלישית במספרה… היא כמעט כמו בת יחידה מבחינת כמות תשומת הלב שהיא מקבלת.

    אני לא מגינה לרגע על שיטת ה"המלטה" ללא בקרה, ללא תשומת לב לצרכי המשפחה, ליכולות כלכליות ונפשיות וכו' וכו', אבל את קובעת עמדות חד משמעיות כשהדברים לא שחור ולבן כל כך. אולי נקודת המבט שלך קצת צרה מתוקף האוכלוסיות שאת מכירה, אבל מהיכרות עם משפחות מסורתיות, חרדיות, וחילוניות אני יודעת שאין כלל, יש רק אנשים, ואנשים הם לא תמיד הורים טובים.

    • ניכר שאינך מן המתנסות אלא מן הסוברות בתיאוריה. ההבדל בין התיאוריה לעולם המעש כביר ובלתי ניתן לתיאור. רק החווייה המטלטלת מחדירה בך את האמת המוצקה, הבהירה.

  5. שכנעת אותי בדברייך :-).
    חוץ מזה, את מרגיעה אותי מאד! יש לי שני בנים, ואני לא יכולה ללדת יותר. כלומר- יכולה אבל עם המון מאמצים מטורפים (דוקא לא בעניין הפריון), וזה פשוט אוכל אותי. הייתי רוצה לפחות ארבעה. אז אני מתנחמת בדברים שכתבת- שלפחות הם מקבלים באמת את כל צרכיהם הנפשיים, וזה העיקר.
    מעבר לכך, תמיד תהיתי איך הולך סדר היום של לגדל שבעה, נניח. שפכת קצת אור על המציאות הזאת. בצורה הגיונית. תודה רבה!

  6. אני באה ממשפחה בת שבעה ילדים שהיתה גם מעוטת יכולת. גדלנו במינימום צרכים גשמיים ובמקסימום אהבה.
    כילדה לא זוכרת שום חסר או חסך. אם אמא היתה עסוקה אז תמיד היתה איזה אחות או דודה או בת דודה וכד'.
    כמו כל דבר גם מספר ילדים זה דבר אינדוידואלי. אחותי הבכורה הביאה חמישה ילדים (מושקעים מאוד) ללא טלויזיה במקביל ללימודים ועבודה שלה ושל בעלה ורצתה להביא יותר אך לא הסתייע. ואחותי הצעירה ביותר בחרה להביא רק שניים. כל אחת ותפיסתה היא.
    את המטלות מהבית מגיל צעיר אני זוכרת רק לטובה זה נתן לי להרגיש חלק מיחידה פועמת ומתפקדת שכולם ערבים לכולם. זה גם עזר לי לצאת אל הבגרות ואל המציאות בקלות רבה ולהשתלב בצורה עצמאית בכל מקום שהייתי בו בעולם ובכל עבודה.
    אני כמובן יכולה להסכים איתך לגבי האני העצמי שלך שמרגיש מתי מספיק לו ושם צריך להעצר.
    שתהיה לך שנה מופלאה 🙂
    אורית גיני

  7. מצטרפת למהללים. כה נכון ומדוייק. כל הכבוד על האומץ! מקווה שיחלחל לחברה הדתית ומעיד על מגמה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s