למה (כנראה) כבר לא יהיו לי עוד ילדים

אקדים ואומר, אני מסייגת מראש את הדברים שלי למרבית המשפחות מרובות (ברוכות אם תתעקשו) הילדים שעד כה נתקלתי בהן.

אני גרה עדיין, ביישוב ביו"ש, אז ראיתי מספיק, די הרבה למען האמת.

אני יודעת שיש את היוצאים מן הכלל שמגדלים משפחה מדהימה עם כמות ילדים דו ספרתית, הכרתי גם משפחות כאלו, מיעוט ספור. מיעוט לא מייצג.

אבל אני מסייגת מראש שיש מי שמצליח לעשות את זה טוב, יש מי שנועד באמת כל כולו לגדל ילדים.

התחתנתי בגיל עשרים, מרשים משהו. האמנתי ורציתי באמת ובתמים בית של עשרה ילדים לפחות.

עם לידת בני בכורי, הבנתי שזה לא כל כך פשוט כמו שהתאמצו לתאר באוזני. זה היה אולי הג'אגלינג הכי מטורלל שעשיתי בחיים שלי, לתמרן בין תינוק בית ולימודים. לנסות לעשות את זה באופן כזה שהתינוק יקבל הכי הרבה.

הכי הרבה תשומת לב, אהבה, הבנה, מילוי צרכים. לדעתי בזה הצלחתי.

הפכתי לבנאדם טכנוקרטי מאוד, קר, מתפקד, ממלא צרכים של תינוק, של בעל, של ציפיות של חברה.

הבכור בן שנה, הריון שני. לא,לא היה מה לדבר על מניעת הריון. כי אין עדיין פרו ורבו. לא לימודים זה לא תירוץ, רצון להשקיע בילד שכבר מגדלים זה ממש לא תירוץ. זוכרת הכל לפרטי פרטים, שאלנו את הרב. היינו אצלו יחד.

לשניות בודדות האמנתי שכל מה שהוא אמר היה נכון, שזה באמת יעזור לי להתגבר על הפחד.

לפני לידה שניה, לחץ. פחד. לא יודעת איך אני אסתדר, בקושי נשמתי וכבר אני אמצא את עצמי עם שני ילדים.

בקושי נושמת, בקושי מתאוששת, תסתדרי. כבר ילדת זה לא חדש לך.את לא מרכז העולם, את ילדה גדולה, תסתדרי.

התאוששות, התאפסות. תור לרופא נשים. מרשם לגלולות. יש דווקא "אישור" מהרב כל עוד אני מניקה.
שנה, סיימתי להניק.

מחליפה סוג גלולות, לוקחת בסתר. כבר אין לי אישור. אין עם מי לדבר. שני בנים, זה לא פרו ורבו.

לא מבינים אותי. אני בכיינית, אני מפונקת, אני מרוכזת בעצמי, אני אגואיסטית.

מן יצור כלאיים כזה, יושבת על הגדר לא פה ולא שם, בלי סדרי עדיפויות "נכונים". את לא ראויה לבוא בקהל כל עוד התודעה שלך מקולקלת כל כך.

תתחזקי באמונה, תתחזקי במצוות. אז לא תחשבי שקשה לך, כי לא יהיה לך קשה, תחשבי את הדבר נכון והכל יסתדר.

לא בכוונה, הריון שלישי. אולטרא סאונד ראשון-גאולה. זו בת. יהיה פרו ורבו.

שבה מנוחה לנפש, הנפש כבר שכחה איך זה מרגיש. איך מרגיש בלי לחץ מעיק בחזה שעולה לצוואר שגורם לרצות להקיא בלי סיבה ברורה. הנפש שכחה איך זה שתפילה נענית, איך זה שהמציאות מתגמשת אליה גם.

הנפש שכחה שיש גם שמחה. שיש לאן לשאוף. שיש לה מקום להתרחב לתוכו.

הגוף כבר שכח שהוא לא רק מספק צרכים. עוד מעט יזכירו לו שוב, בינתיים קצת חופשי.

את הלידה השלישית חוויתי כבר אחרת, בלי לחץ, מתח, חרדה. רק שחרור, רק שמחה, רק רצון.

נראה לי מוזר כ"כ היום שאני חווה אותה כפעוטה מדהימה בת שנה ושמונה חודשים שאת השלב המדהים הזה פספסתי תמיד כי כבר הייתי בהריון מתקדם. כי הראש כבר היה במקום אחר.

אני יודעת שהבנים מדהימים, משגשגים, מטופחים ושאני עושה כמיטב יכולתי, תמיד אפשר יותר.

השיטה היא כשלון. היא מתאימה לבודדים, לא יכולה להינתן כהלכה לרבים.

הילדים הם היוצא דופן. אחרי הבת השלישית נעצר הסחף אל אלוהי הילודה.

אני גומרת את עצמי כדי לשחק איתך, לדאוג שיאכלו אוכל ביתי איכותי, לנקות להם את הראש מכינים, לקחת אותם לטיפולים ורופא אם צריך כשצריך.

אני רואה אותם כמכלול וכשלם כי עצרתי את השיטה מבחינתי.

אני רואה את החברים שלהם מסביבם, כולם רוצים לשחק אצלינו כי הם מרגישים חום שחסר בבית שלהם.

כי קשה לתת חום ולספק צרכים של שישה או שבעה ילדים צפופים בהבדלים של שנה וכמה חודשים אחד מהשני. קשה לראות ככה צורך אינדיבידואלי של ילד.

כולם מודעים לקושי הטיפולי השוטף, אז ממציאים שיטות. אז מחליטים שזה סביר והגיוני (וגם בריא להתפתחות) שילדה בת עשר תהיה אחראית באופן קבוע לקחת את האחים הקטנים שלה מהגן. כי לא צריך ילדות, כי לא צריך לשחק, כי לא צריך לגדול לבד. אפשר להאיץ בהכל. ממילא כולנו כלי לאלוהי הילודה.

אפשר להגיד בלי בושה לאם שמתלוננת באסיפת הורים בגן על כך שהורים לא מנקים כינים "מה, את חושבת שיש לי זמן לבדוק שבעה ראשים כל יום".

נכון, אין זמן. אבל הבאנו שבעה ילדים והצלנו את הדמוגרפיה, וקיימינו והידרנו בפרו-ורבו.

מאחורי זה יש ילד שסובל מראש מלא כינים, שלא מקבל את הטיול הרפואי הכי טוב שאפשר, שאף אחד לא יקח אותו לקלינאית תקשורת או ריפוי בעיסוק אם הוא יצטרך כי אין זמן, שיגדל בין האחים שלו שיגדלו אותו כי יש לאמא שלו תינוקות לטפל בהם, שלא ימצא את המקום שלו בעולם כי תמיד צפוף, כי תמיד מחכים כבר לילד הבא.

מאחורי הדמוגרפיה יש ילד שאף מבוגר לא נהנה ממנו, כי אין לו זמן. הוא חי מתשומת לב של אחים אם הם יכולים לתת לו. מאחורי זה יש ילדים די קטנים עם אחריות די גדולה.

מאחורי זה נוצר פרדוקס מטורף שככל שיש יותר ילדים, יש יותר צורך בנוכחות הורית צפופה אבל גם הכרח  לעבוד יותר שעות כדי להכניס יותר כסף.

מאחורי זה יש בחורה בת עשרים ושתיים שעומדת לפני לידה ראשונה ויודעת שאמא שלה לא תהיה איתה שם כי אמא שלה צריכה ללדת חודש לפניה.

אם קראתם עד הנה, ועוד לא התעצבנתם אז כן, יש יוצאים מהכלל. לא גוזרים הלכה מהיוצא מהכלל.

הכלל מגדל הרבה ילדים, הכלל יכל להיות הורה נפלא לארבעה ילדים לא לשבעה.

הכלל מזניח את הילדים שלו כי אין לו ברירה אחרת.

הכלל מאמץ "חזון" חינוכי של עצמאות יתר עם אחריות גדולה מידי לידים קטנים מידי כי אחרת הוא יקרוס באמת.

ילד לא צריך מותגים ולא צריך להיות מוצף צעצועים.הוא יסתדר גם בלי הרבה חוגים. או בלי חוגים בכלל.

ילד צריך הבנה, תשומת לב, עידוד, הקשבה-מי מצליח להקשיב באמת לשמונה אנשים ביום?…מי מצליח לתת את כולו לשמונה/תשעה/עשרה אנשים ביום כשהוא גם צריך לעבוד, לבשל, לכבס ושלל פעולות תחזוקה שוטפת.

כן מעט. ממש מעט. זה לא לכולם. בטח לא למגזרים שלמים. בטח לא דרך חיים לרבים.

למען הגילוי הנאות-אני לא מצטערת על אף ילד שיש לי J רק על  מה שמסביב.

וכן ילדים זה שמחה